קד"צ...

שלום לך,

לצערי אני לא מכירה אותך מספיק טוב כדי להמליץ לך מה לעשות.

אני שומעת שאת נרגשת לקראת השירות, את אופטימית ויש לך מוטיבציה. אני מחזיקה לך אצבעות שתצליחי בכל מעשייך בצבא, ושיהיה לך שירות משמעותי ומהנה, שירחיק אותך עוד כמה צעדים מהתקופה הדכאונית.

תוכלי להתייעץ עם קב"נית בצבא, ולקבל ממנה הכוונה. אני מבינה את הרצון לשמור על סודיות, אך מצד שני ליווי של קב"נית יסייע להתאים לך את התפקיד ההולם לך ביותר. זה לשיקולך כמובן.

בהצלחה!!!

אמנם לא הייתי בקדצ בצבא, אבל יצא לי לראות בשירות כמה תאונות דרכים קשות שכללו משאיות כבדות.

יקירתי,
אם את דיכאונית ולא מרוכזת - תעשי טובה לעצמך ולאנושות - ואל תעלי על הכביש עד שתסדרי את הראש.... בטח ובטח שלא על מפלצת של 12 טון.
יש מספיק תפקידים נחמדים ומעניינים בצבא עבור בנות שלא כוללים סיכון של נהגי פרייבט והולכי רגל שרק רוצים לחזור הביתה בשלום

... אלעד, קודם - חשתי עצבות, כשראיתי כמה כועס אתה על עלות הפסיכולוגים ומשתמש בביטויים שלא עשו לי טוב. עכשיו- אני מחייכת. אתה ממש חמוד. למה מחייכת? כי נדמה לי, שכדאי מחר לקום בשש.. לפתוח את החלון.... ולראות את זריחת השמש... להאזין לצפצוף של ציפור על הגדר.... להכין כוס קפה ולומר: בוקר- טוב. יום חדש הגיע... בוא נראה אילו דברים חיוביים מזמן לנו יום שישי הקרוב... ....האמן לי אלעד. בעוד כשישים שנה (או פחות...) - לא אני, לא אתה, ואפילו חלק גדול מהשכנים שלך - לא נהייה פה בחיים. אז קח לך אולי (אני רק מציעה..) טבליה של שוקולד... וחייך. כי היום אנו עדיין כאן.. וכדאי לנצל זאת. לא? ב הצלחה! סיגל

תודה על ההמלצות לחשיבה אופטימית.

אני חושב שצריך למצוא את האיזון בין טבלית השוקולד והשמיים הכחולים והיפים שבחוץ, לבין עירנות ותגובה לעוולות חברתיות.

כשאנחנו רואים עוולות מקרה כמו זה של עושק מטופלים כשיטה, אנחנו לא יכולים לטמון את הראש בחול ולהתעלם.

בזמן שאנחנו שותים קפה ומסתכלים על הציפור המצייצת, יש מישהו שמרוויח 400 שקל על שעה בקליניקה, בזמן שמישהו נאלץ לנקות רחובות במשך 3 ימי עבודה בשביל לממן את חייו הטובים של הראשון. ככה החברה שלנו נראית - והפנים מכוערות מאד במראה.

האם אנחנו לא נהיה שותפים לעוול באדישות אם נתעלם מזה ונפטור את זה כ"אלעד אתה ממש חמוד" ? (לא שאכפת לי יותר מדי מכבודי האנונימי ברשת, אבל הרמת העיקרון...)

והאם אנחנו לא עושים נזק לילדינו ונכדנו שיחיו פה בעוד 60 שנה, במחדלנו , כשאנחנו אומרים "אחרי המבול"?

האמת היא שנהיגה בשבילי נשמעת כיפית וזה, יכול להיות שזה אולי אפילו
יגרום לי לשכוח מהדיכאון (אין לי מושג עד כמה)...
כשאני מסתכלת על זה, פיזית אני בסדר גמור, הרי אין לי כל מחלה
שתגרום לי להתעלף מול ההגה וזה.
אני גם לא שתיינית או מסוממת.

וכשהייתי קטנה יותר מאד רציתי שיהיה לי משהו לנהוג בו:)
בימים אלו פשוט החלטתי להפנות יותר את הגב לזה בגלל
שלמשפחה שלי אין כזה הרבה כסף, הרי גם ככה משקיעים לי הרבה כסף בלימודים.
אז די ויתרתי על ללמוד לנהוג, למרות שראיתי שכמה ילדים שאני מכירה כבר לומדים לנהוג.

אבל תכלס, נראה לי אני באמת אתיעץ עם הקבנית ואראה איזה עוד תפקידים יש בשבילי, לדעתי נהיגה זה נחמד אבל אני רוצה לדעת שאני לא מסוכנת, ומעמידה את עצמי בסכנה..

תתייעצי הרבה, ואל תעלימי מידע ככל שזה נוגע לאחריות כבדה על חיי אדם.

דרך אגב,
לא הייתי נהג בצבא אבל יצא לי לפגוש המון נהגי משאיות צבאיים ולדבר איתם.
זה תפקיד מאד קשה ושוחק ולא מהנה, והחומר האנושי הוא לא הקצפת של צהל (בלי לפגוע, יש חבר'ה יותר טובים במקומות אחרים)...
אם את רוצה לשמוע את דעתי אז כדאי לך לוותר על המקצוע הזה ולמצוא משהו קצת יותר מעניין וסימפטי.