זוגיות

שלום ליאם.

נדמה לי שאת שואלת שאלה עמוקה ביותר ביחס למושג הנורמליות: מי הוא זה שמחליט מה זה "בסדר" ומה "צריך", לעומת מה אסור או מה פחות רצוי?

בהקשר החוקי, כל מה שחוקי מותר, כמובן. כל עוד לא גרמת נזק מותר לך הכל, כולל להיות לבד, ללא זוגיות. אבל מה קורה באשר לנורמות, להרגלים שמתפתחים בתרבות? מתאר לעצמי שגם לך ברור שאין מועצת זקנים ששולחת מלמעלה לקסיקון הוראות איך להתנהל בכל מצב ומצב, אבל הרבה פעמים החוקים הבלתי כתובים מחלחלים לתוכנו ומכתיבים לנו את ההתנהגות כאילו מבפנים. קוראים לזה "מצפון".

הייתי מציע לך לנסות ולברר בינך לבין עצמך, או בשיחות עם חברים, מה מקור אי הרצון שלך, עד כמה את מרגישה שאכן, אין לך צורך בזוגיות: האם השאלה מתעוררת אצלך מפני שאחרים לוחצים - הורייך, החברים? האם אי ההימצאות בזוגיות קשורה לפחדים או מחסומים שאת מרגישה שניצבים בפנייך? האם את בכלל לא רוצה לצאת עם בנים, או רק לא להיכנס איתם למערכות יחסים ארוכות? ציינת שאת נראית מצוין. האם זה נושא שמעיק עלייך, בגלל עודף מחזרים? האם את חיה את חייך באופן מלא ומגשימה את עצמך בתחומים שמתאימים לך, כמו חברים או משפחה?

בכל מקרה, נדמה לי שכל מה שחוקי הוא חוקי, ומותר לחיות חיים מלאים ללא זוגיות, אם בזה בוחרים.

בברכה,

שלום דניאל,תודה על התגובה...:)

ברור לי שאין שום חוק 'שמחייב' אותי להכנס לזוגיות,ושהתפיסות שלי לגבי 'נורמלי' ו 'לא נורמלי' מושפעת רובן ככולן ממסרים שהחברה העבירה לי והפנמתי.
ברור לי גם,שהאדמה לא תפתח והשמיים לא ייפלו במידה ולא אהיה בזוגיות...

הבעיה העיקרית היא שאני רוצה לרצות להיות בקשר רומנטי.
כולם מסביבי מרגישים את הסחרור הזה של התאהבות,החברה שלנו נותנת מקום מאד גדול לאהבה ואהבה רומנטית בעיקר ואיכשהו אני מרגישה שאני מפספסת את זה,כי אני לא מרגישה את זה,לא מצליחה להרגיש את זה,אני לא מצליחה להתאהב וגם לא מרגישה צורך בזה,אבל מהצד זה נראה כ"כ 'מפתה',אני כ"כ רוצה להיות שם...
אבל זה כאילו לא מעניין מספיק.

קשה לי לחשוב האם אני לא רוצה לצאת בכלל עם בנים,או שאני לא רוצה להכנס למע' יחסים ארוכות כי אני פשוט לא מרגישה שאני רוצה משהו בזה,למרות שאני יודעת שזה מרגיש ממש טוב.

אני אכן נמצאת בתקופה מבלבלת בחיים שלי מהרבה בחינות-המון אי בהירות בתחומים רבים,ובמקרה אחר הייתי מקשר את זה גם לנושא הנוכחי,אבל לאורך כל שנות ההתבגרות שלי,מעולם לא התאהבתי..
תמיד קיוויתי שזה יגיע,אבל אני כבר בסוף גיל ההתבגרות,משהו היה אמור כבר 'לזוז' וזה פשוט...לא קורה:(

(אני לא חושבת שזה קשור למראה שלי,אני אוהבת להיות מחוזרת וגם ממש טובה בפלירטוטים..)

אין אפשר לשנות את זה?האם נטילת תרופות יכולה לעזור?זה סוג של דכאון או משהו?

שלום ליאם, שוב.

מתברר מתגובתך הנוספת, שאת אכן חצויה - רוצה ברמת העקרון, אבל משועממת מראש; לא מכניסה עצמך לקשרים רומנטיים, אבל טובה בפלירטוטים.

קשה במסגרת הנוכחית לעשות בירור מעמיק וטיפולי יותר, שבכל מקרה דורש גם זמן ממושך יותר. כאשר תחליטי שהנושא מספיק בוער מבחינתך, אני מניח שתימצא לך המסגרת המתאימה לבירור נוסף - עם עצמך, עם חברים, או בטיפול.

איך שלא יהיה, עניין נוסף קשור גם לגילך. אנשים שונים מגיעים לזוגיות בגילים שונים, ונראה לי, במקרה שלך, שזה בהחלט "בסדר" עדיין לא ממש לרצות להיות מעורבת בקשר זוגי. כשתגיעי לשם, זה יקרה.

כל טוב,