מיואשת

שלום שירי,

את צודקת, הגיבוי, העידוד והאמונה של ההורים הם כמו אוויר לנשימה, ואנחנו זקוקים להם כדי להאמין בעצמנו ולהתפתח בחיים, בעיקר בגיל הילדות אך גם לאורך כל החיים.

גם כאשר הורנו אינם לידנו, או כבר אינם איתנו, קולם מהדהד בנו מבפנים, וממשיך להשפיע, לטוב ולרע.

לא ציינת בת כמה את, כך שהעצה שלי כללית בלבד ולא מותאמת לגיל ולשלב שבו את נמצאת.

כעיקרון המשימה העומדת בפנייך היא לפתח ניפרדות פסיכולוגית מהורייך ובעיקר מאביך. ניפרדות משמעה לגבש דימוי עצמי אוטונומי ולדעת מי את, מה את רוצה ומה דרכך בחיים, בלי תלות בדעתם ורצונם של אחרים, והיכולת להתמודד באומץ עם מסרים מחלישים. לניפרדות הפסיכולוגית מאד תורמת גם אי תלות כלכלית ואי תלות פיזית (למשל ע"י מגורים בניפרד).

אגב, ריבים וחיכוכים עם ההורה ה"בעייתי" מעידים לפעמים על תלות ולא על ניפרדות. כדאי להחליש את ה"ווליום" של הקול של אבא, ולהגביר את הווליות של הקול שלך, ולנסות להימנע ממריבות כואבות. לא תצליחי לשנות אותו או את דעותיו. נקווה שבמהלך השנים הבאות תוכיחי לו שהוא טעה לגבייך (אם כי הוא כנראה ימשיך לראות את הפן השלילי, כי כך הוא בנוי).

קשה לעבור תהליך זה בלי חיזוק ותמיכה אנושית כלשהי. אם יש לך חברות שמאמינות בך ומחזקות אותך- מה טוב! גם טיפול פסיכולוגי יוכל לחדד עבורך מה מטרותייך בחיים, מה את מחפשת בקשר זוגי והאם את באמת רוצה ומסוגלת לחיות בחו"ל. יש כמובן טיפול חינם או מסובסד בקהילה.

בהצלחה!