אולי אני בדכאון?

שלום agold,

נכון שמשפחה בת שתי נפשות היא מצומצמת, אך יחד עם זאת היא עולם ומלואו!

ביתך בגיל ההתבגרות ובאופן טבעי היא מתחילה לתפוס מרחק, ואולי גם להתמרד, לבוא בטענות ודרישות ולהפגין אי-אכפתיות.

אל תקני את זה!

אמא חשובה בכל גיל, ובמיוחד בגיל ההתבגרות! הקירבה הנפשית והאינטימיות אמנם יורדות למחתרת בשנות ההתבגרות, והמתבגר יעשה הכל כדי להסתיר את זה ולשמור על חזות של אוטונומיה ואף בוז. אך בתוך תוכו הוא זקוק להורה נוכח, יציב, שישרוד את התקופה הקשה, וימשיך לאהוב ולהאמין בערכו כהורה.

ההזדקקות הרבה שלך לאהבה ולנתינה אכן לא מקבלות מענה בשלב זה, אך זכרי כי משמעות תפקידך כאמא לא הסתיימה, ונסי למרות חוויית הדחייה להמשיך להיות שם בשבילה. ברור כי סוג הנוכחות ההורית שהיא זקוקה לה השתנתה. היא כבר לא זקוקה לאמא חמה ועוטפת, ואולי היא גם זקוקה לסמכות וגבולות. צריך לחשוב לעומק, ביחד עם מי שמכיר את הבת, מהם צרכיה כעת וכיצד את יכולה להתקרב אליה. את כל עולמה ומשפחתה, היא זקוקה לך, וכעת נותר לך לגלות באיזו דרך.

די ברור שהנתק ביניכם נובע מקושי של שתיכן להתמודד עם אתגרי ההתבגרות. גם הדכאון שלך נובע מחוסר כלים להבין ולהתמודד עם המצב, שגורם לך להרגיש מיותרת וחסרת אונים.

חשוב, ואף אומר, הכרחי, לקבל הדרכת הורים משמעותית! בין אם במסגרת טיפול נפשי עבורך, ובין אם כמסגרת בפני עצמה.

כל הורה במצבך הייתי מפנה להדרכת הורים, אך מכיון שאת אמא חד הורית מבוגרת יחסית והילדה מאומצת, הסיכון לדחיה הדדית, לקרע ולשחזור טראומטי של נתק, גדול במיוחד, ונחוצה עזרה מקצועית.

אל תוותרי על הילדה ועל עצמך והאימהות שלך! פני לעזרה מקצועית בהקדם!

בהצלחה וכל טוב,