אובססיה וילד חדש במשפחה

אני חושבת שזה גם חלק מהאובססיה שלי, אבל אני לא האמנתי באמונות תפלות ומאז שזה קורה לי אני כל הזמן מפחדת ממזל רע ואפילו להגיד את המילה מוות.

שלום לך,

עניתי על שאלה דומה, אולי אפילו שלך, בתאריך 4.9. אנא דפדפי לתאריך זה וקראי את התגובה.

מעבר לכך, אפשר להתרשם שהאובססיות שלך מאד חזקות ויוצאות משליטה, ולעיתים אף מגיעות לדרגה של מחשבות שוא רודפניות (תחושה שמרעילים את מזונך).

כאמא לעתיד, כדאי שתביני את גודל הבעייה, ותגלי אחריות לטפל בה. טיפול פסיכיאטרי אינו כרוך בעלות. בכל קופת חולים ומרפאה לבריאות נפש ישמחו לסייע לך.

טיפול פסיכולוגי ישנו חינם או מסובסד במסגרות הקהילה. כדאי גם לפנות למחלקת הרווחה בעירייה כדי לקבל ליווי ותמיכה בתהליך הפיכתך לאם.

פורום זה ואחרים אינם תחליף לטיפול נפשי. אנחנו יכולים לתת מילה טובה, עצה או כיוון, אך במקרה שלך יש צורך בטיפול נפשי ממשי. אל תתני לתמיכה ברשת להחליף את הדבר האמיתי לו את זקוקה.

בהצלחה,

כיצד אני מוצאת את ההודעה המדוברת? כנראה זאת הייתה שאלה של מישהי אחרת אבל עם מדובר באותו הנושא אני אשמח לראות.
לקחתי לתשומת ליבי את תשובתך ורציתי להגיב ולהמשיך להתייעץ איתך בנושא עד שאגיע לפתרון אפשרי, כבר הלכתי לשלושה פסיכיאטרים מקופת החולים בשנים האחרונות בגלל שלפני האובססיות הייתי מדוכאת ומאוד חרדתית, והרושם שהתקבל היה מאוד מגעיל. מהרגע שנכנסתי לשם הם שאלו מה מטריד אותי, לא נתנו לי לסיים את דבריי, וכל אחד קבע לי בעיה אחרת וטיפול תרופתי. אני רוצה להימנע מטיפול תרופתי כי כבר הוכחתי לעצמי שאפשר להילחם בדברים האלה לא רק בעזרת תרופות, ואני לא רואה סיבה לקחת אותן כרגע, במיוחד לא כשאני בהריון. לא משנה כמה יגידו לי שזה בטוח, אני לא רוצה לקחת את הסיכון.
הפסיכיאטר היחידי שבאמת טרח לדבר איתי והרגשתי ממש טוב איתו היה פסיכיאטר מטעם הצבא שקבע לי פטור וכתב שכנראה יש לי הפרעת אישיות גבולית, מה שבדקתי אחר כך בבית והגעתי למסקנה שאכן היה לי תסמינים מאוד דומים באותה התקופה, אולי גם היום מכיוון שהתלות בבן זוגי אמנם נחלשה אבל בכל זאת בימים שהוא בצבא אני מרגישה זוועה ולא רוצה לעשות כלום עם עצמי ובמיוחד עם הבטחון העצמי הירוד בגלל הפחדים הטיפשיים.
לגבי פסיכולוגים, אני לא יודעת איפה יש כאלה שיכולים לטפל בי בחינם או לפחות במחיר שאני יכולה לעמוד בו, שהוא בטח ובטח לא הגיוני בשביל מה שהם לוקחים בדרך כלל..
אני באמת לא יודעת מה לעשות וחשוב לי להרגיש מספיק בטוחה להביא את הילדה לעולם נורמלי ולא חרדתי ודיכאוני, אני לא רוצה למנוע ממנה את הדברים שאני בעצמי עשיתי לפני הפחדים המטומטמים האלה.
אני מרגישה מאד מטומטמת שרק עכשיו התחלתי לחשוב על זה שאולי אני לא באמת מוכנה לגדל ילד..
לפני גיל 18, (היום בדיוק מלאו לי 19), הייתי בקשר עם עובדת סוציאלית, היא לא באמת התנהגה בהתאם, הרבה פעמים ביטלה פגישות וניתקה איתי את הקשר לחודשים כשידעה שאני במצב קשה, העזרה היחידה שהיא הציעה לי זה שיחות איתה ופסיכיאטר של קופת החולים, היא רק הכניסה אותי לדיכאון עוד יותר והפחידה אותי, כשהייתי מגיעה אליה עם מצב רוח מרומם כי התגברתי על רצון לחתוך את עצמי או על חרדה חברתית היא הייתה אומרת לי שאני עדיין חולה והמצב רק יילך ויחמיר עם אני לא אקח תרופות, ולא אהבתי את הגישה של האיומים.
בפגישה האחרונה כשהודעתי לה שאני בהריון, כשבאתי מאושרת ואחרי תקופה ארוכה שלא דיברנו סיפרתי לה על החדשות הטובות ועל כמה שהמצב שלי היה טוב באותו הזמן היא אמרה לי שאני חולה, ששום דבר לא טוב, שאני אהרוס את החיים של הילדה, הורידה לי לגמרי את הבטחון העצמי וגרמה לי שוב להיכנס לדיכאון למשך כמה חודשים. עד עכשיו אני נזכרת בדברים שהיא אמרה ובא לי לבכות, אני יודעת שהם לא נכונים אבל זה שובר אותי.
אני לא סומכת כבר על אף אחד מהגורמים האלה שכביכול אמורים לעזור לאנשים כמונו, ופתאום הרגיש לי הכי קל לבוא לפורום ולהתייעץ.