מדוכאת מהמראה החיצוני

שלום קרן.

קראתי את דברייך, והצטערתי לראות איך נושא מסויים בחייך הופך להיות כל כך מרכזי, עד שהוא מאפיל על כל השאר ומשתק ומונע ממך להיות יותר נינוחה וחופשיה עם עצמך. את כותבת שיש לך המון חברים, שאינך דכאונית. ובכל זאת, עניין אחד השתלט לך על החיים. חבל.

אני בהחלט יכול להבין את התקווה שלך שברגע שתעשי את הניתוחים חייך ישתנו מהקצה אל הקצה. ובאמת, ישנן נשים רבות שפונות לכיוון הזה ונעזרות בניתוחים (אגב: האם את מכירה מישהי שנעזרה באפשרות הזו? אולי כדאי להתייעץ עם מי שכבר התנסתה. האם את יודעת מה העלויות הכרוכות בזה? שווה לברר).

כמובן שאם את חושבת שזו הברירה היחידה אז אולי כדאי לנסות. הבעיה מתחילה כאשר אנשים אינם מרוצים מעצמם בנושא מסוים, פותרים אותו באופן טכני כזה או אחר, ואז מגלים שאי הנחת מעצמם מתגלגלת לה למקום אחר. כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. באופן כללי, כאשר יש משהו מסוים שמציק לנו באופן קיצוני - אם זה מראה חיצוני או סטטוס מקצועי או הצורך בהישגים כלכליים - הרבה פעמים ה"משהו הזה" מסמל אי נחת כללית ונרחבת יותר מעצמנו.

נדמה לי שאת אי הנחת הכללית מעצמנו, שמתבטאת לפעמים דווקא ברעיון אחד שמציק לנו - אפשר להמיר בתחושה יותר טובה רק בעקבות עבודה מאומצת ולאורך זמן. זה, בעצם, מה שמנסים לעשות בטיפול פסיכולוגי. אבל לא רק טיפול פסיכולוגי: גם קשר קרוב, זוגי או חברי, יכול מאד למתן את מה שמפריע לנו בעצמנו, או לימודים והתפתחות מקצועית - כל דבר שנותן טעם ומשמעות לחיים שלנו.

בקשר לניתוחים - מקווה בשבילך שתימצא לך המסגרת המתאימה, טיפולית או חברית, שתוכלי בה לקבל החלטה אם את הולכת על זה. ובקשר לחיים - מאחל לך שאלו יהפכו להיות יותר ויותר אפשריים עבורך, בתחומים השונים, כאשר הנושא הגופני-חיצוני יקבל את מקומו הפרופורציונלי המתאים - לא פחות ולא יותר - לצד נושאים נוספים.

בהצלחה!