לא הצלחתי להרדם בלילה בגלל...

מיטל יקרה,

כל המחאה הזו היא על ניכור חברתי, הפניית עורף לסובלים, פערים בלתי נסבלים.. ובעד סולידריות חברתית, ערבות הדדית, אכפתיות ורגישות.

בקיצור, הלואי וכולם היו כמוך, רגישים, מזדהים, סובלים את סבלו של האחר, חיים ונותנים לחיות.. היינו נראים הרבה יותר טוב..

אכן ארוע מזעזע, נקווה שהפצוע ישרוד ויחלים, ויוכל לשאוב עידוד ותמיכה מתגובות כמו שלך.

נסי לחשוב האם את יכולה לתעל את הרגישות הרבה שלך לאפיקים שבהם תחווי תחושות של משמעות, סיפוק ואולי נתינה לאחרים ולעצמך. זה יכול להיות אפיק מקצועי, אפיק התנדבותי, או אפיק בינאישי לא פורמלי (למשל "להיות שם" עבור חברים במצוקה, בעלי חיים, חבר משפחה מנודה, וכיוב'). יתכן כי רוח כזו תחזק אותך ותיתן משמעות מיטיבה לליבך הכואב.

אם את מוצאת עצמך בארועים תכופים ומתמשכים של הזדהות יתר עם סבל, נדודי שינה וכאב נפשי חריף, יתכן כי זה "יושב" אצלך על כאב אישי לא פתור, או תחושות של חרדה ומצוקה. אם כן, מאד כדאי לברר ולעבד את זה במסגרת טיפול, כדי להפוך את רגישותך למשאב ולכוח-צמיחה, במקום שתהווה מקור לסבל.

ישנן מסגרות בקהילה של טיפול חינם או מסובסד.

כל טוב!