אי אפשר ככה

היי, אני לא יכולה להמתין שבוע שלם בין כל פגישה לפגישה, זה מייסר ומתיש אותי. כל השבוע אני מעבירה בחוסר טעם רק כדי שיעבור הזמן ושיגיע כבר יום הפגישה. אחר כך הוא מגיע, הכל נגמר מהר מדי ואז יש לי עוד שבוע מיותר לחכות. אין לי כוח לזה כבר. אני בכלל לא יודעת למה אני מחכה, מרגישה שהטיפול הזה בכלל לא עוזר לי. לא יודעת מה אני מרוויחה מזה, רק כעס ועצבים. אני מרגישה שלא אכפת לה ממני, שהיא אדישה ושאני לא מעניינת אותה בכלל. אז למה אני מחכה לזה? אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה, אין לי סבלנות לכל הדברים האלה. נמאס לי מהכל. אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיה.. למה היא תפסה מקום כל כך מרכזי בחיים שלי .. טוב.. האמת שזה לא כל כך מפתיע, החיים שלי כל כך ריקניים וחסרי מהות, שכל דבר יכול לתפוס מקום של היאחזות אובססיבית שלי בו. מה אני אמורה לעשות? איך אוכל להמתין בין פגישה לפגישה? אני קוראת שיש אנשים שיוצרים קשר עם המטפל/ת שלהם בין הפגישות, אני לא מסוגלת לעשות את זה.. במילא לא אכפת לה.. אני בכלל קוראת על הקשר שנוצר בין המטפל למטופל ורק מקנאת במטופלים שהופכים להיות משמעותיים גם למטפל, ושנוצר קשר מיוחד. רק אצלי זה לא ככה. בכל טיפול שאני נמצאת בו, והייתי כבר בכמה, יוצא שלא אכפת ממני, שאני לא מעניינת... אין לי סבלנות להרגיש ככה יותר, אין לי סבלנות להרגיש. ולמרות שאני מרגישה שהיא רעה - פשוט רעה אליי, אני מחכה לה. זה שילוב של שני רגשות סותרים לגמרי, וזה רק מתסכל אותי. אני יודעת שכנראה עליי לדבר על זה בטיפול, אולם זה לא עוזר לדבר... אני מדברת על הדברים האלה, אומרת, מספרת - אבל מרגישה שהטיפול הזה חסר טעם, לא מועיל. עבורי כלום לא קורה. למה זה? למה אנשים יכולים ליצור קשר משמעותי עם המטפל ולגלות על עצמם דברים ולהבין ולהקל ולמצוא מקום של תמיכה, ואילו אני תמיד זוכה בזלזול וחוסר עניין. ככה זה אצלי, אני לא חשובה, אני מיותרת בעולם. כנראה שאין לי סיבה להמשיך ללכת, אין לי במה לטפל - זאת פשוט עובדה: אני מיותרת וחסרת ערך. בגלל זה שום דבר לא עוזר בטיפול, בגלל זה גם עם המטפלות אני לא מצליחה ליצור קשר, כי אני באמת כלום. בכלל לא יודעת למה אני רושמת את כל זה, למה אני מצפה... סתם.. כנראה שגם פה לא אזכה ליחס, זה תמיד כך. אני כותבת ובסוף מקבלת התייחסות קלושה. לא יודעת בשביל מה כתבתי..