תובנה,ופריקה..

אחרי זה אמא שלי התנהגה כמו בן אדם אנושי ובאה ושאלה למה אני חסר מצב רוח ושאני יסביר לה.הסברתי לה הכל והיא הבינה.הסברתי לה שזה גם עיקרון,שהייתי מספיק שנים שם מסכות .וכבר אי אפשר,אין מנוס.
היא קיבלה והודתה בטעות..
אבל כל כך הייתי צריך את האישור שלה ,שהיא מקבלת אותי..זה נתן לי חסר שקט עד שלא ידעתי את זה.
אין לי מושג מה לחשוב כשאני מרגיש שאמא שלי לא מקבלת אותי,מצד אחד אני צודק ואני לא יכול להרשות לעצמי להתעסק בזה שאנשים אחרים לא מקבלים אותי,אני חייב לקבל את עצמי..
ומצד שני זה כל כך חשוב לי..

אחת הבעיות שלי היא שאמא שלי לא קיבלה אותי במשך כל השנים..אני יודע את זה..אולי גם חלק מהאחים שלי..
ועדיין,בסופו של דבר סגרנו שאמא לי תתקשר לדודה שלי ושהיא תיסע לדוד שלי ותביא לו את המפתח,ושאני ירד כדי להיפרד ממנה בגלל הטיסה,זה היה מקובל עליי כי אני כן רוצה להיפרד ממנה..ואני לא הולך לשחק שום דבר ואני יגיד גם לדודה שלי את האמת..אבל כאילו דמיינתי בראש את זה שהיא הולכת לא להבין אותי.
וכשירדתי לאוטו שלה-היא שאלה מה נשמע .ואם אני מתרגש לקראת הטיסה.והיא ממש לא ביקרה אותי.היא פשוט זרקה באויר-אבל איזה מצחיק משה(דוד שלי) שהוא לא בא לקחת את המפתח ,כי יש לו אוטו..
ואמרתי -הוא ביקש ממני,אני לא הסכמתי.
ממש חששתי מהתגובה שלי וכבר הכנתי את עצמי למתקפת נגד ואיך אני מגיב נגדה..
והיא אמרה פשוט - בסדר גמור..בטח אתה עייף.
כאילו בהכי הבנה שיששש..וזה עשה לי תחושה ממש רעה,כי ציפיתי לתגובה רעה ,וגם הייתי זקוק לזה שהיא תקבל את מה שאני אומר.
אני מתכוון,זה עשה לי טוב ברור כי היא קיבלה אותי..אבל כאילו הרגשתי רע עם מה שאני חושב ועם הצורך לזה שיקבלו אותי כי עם לא אז הבן אדם מטיל ספק בזה שאני בסדר..
זה כאילו אני עדיין לא יודע בתוכי -שאני באמת בסדר..
והייתי קרוב בכל הסיטאוציה הזאת למחוק את המחשבה הראשונית שלי שלא מתאים לי,וממש להאמין בזה שאני צריך ללכת ולתת את המפתחות..שזה הרסני בטירוף הצורך הזה.

שלום לך...
ראשית, נשמע מדברייך כי אתה מוצף ברגשות אשר נחווים על ידך כרגשות של פחד, חרדה וחוסר שקט כללי. אתה מתחיל ואומר כי ההצפה הינה כה דרמטית עד כדי "בתקף פסיכוטי " שייתכן ועברת. בהקשר זה, אני ממליצה לך לפנות לפסיאטר שיאבחן את מצבך ואולי אף ייתן לך טיפול שיימתן וירגיע את תחושותייך.
אני מבינה כי אתה חש שאתה מרצה את כולם כבר 18 שנים, מתקשה להתחבר לקולך הפנימי וחש רע מאוד עם העובדה שאתה חי ע"פ רצונם של אחרים ולא רצונך שלך.
נראה כי הנושא המרכזי המעסיק אותך הינו קבלה עצמית. הצורך שלך שאמך תקבל אותך כפי שאתה, ולא כפי שהיא הייתה רוצה שתהייה, כמו גם הצורך שלך באהדה מהאחרים. נראה כי אתה זקוק לשיקוף החיובי מהאנשים שסביבך עמ לחוש שאתה בסדר, ואז אתה נותר כעוס ומרוקן כמי שלא הקשיב לקולו הפנימי וביטל את עצמו.
אתה נמצא בדיוק בגיל של חיפוש עצמי וחיפוש זהות, אך לעיתים החיפוש הזה הינו מפחיד ומאיים ואף מבלבל וייטב לך אם תעשה את המסע שלך עם איש מקצוע, פסיכולוג, שיילווה אותך, יכיל את חרדותייך ואף ייספק לך שיקוף לרגשותייך ולעצמך, לו אתה כה זקוק.
נסיעה טובה לך.

שלום,
אתה כותב על קונפליקט בין נאמנות לעצמך ובין נאמנות לאחרים. הדברים שלך משקפים את הבלבול, הכעס והחרדה שנלווים לקונפליקט הזה וצצים בכל פעם שאתה נקרע בין שני הקצוות.
אני מבינה שזה עניין של שנים, ואתה וודאי מתבסס על משהו מאוד אמיתי כשכל כך חשוב לך להישמע לעצמך, כאילו שאם לא תעשה זאת תאבד משהו בעצמיות שלך. ויחד עם זאת, מה שעבר אליי דרך המילים שלך היא התחושה שאתה ממש חייב לבחור את אחד הקצוות- אתה או האחר- וכל בחירה כזו מוחקת לחלוטין את הבחירה שלא נעשתה. וזה מצב מסובך, עם מעט מאוד חופש בשבילך.
במקרה עם הדוד, אני תוהה האם יכולת לבחור בדרך ביניים שלא מוחקת את הצרכים שלך, אבל גם לא את אלו של המשפחה. הרי בחיים אנחנו לפעמים לוקחים בחשבון צרכים של אלו שאנחנו אוהבים, ולא תמיד פרוש הדבר שאנחנו מתעלמים מעצמנו. לפעמים אפילו אפשר לעשות את זה מתוך אהבה ולא מתוך חרדה שלא יאהבו אותנו. אני חושבת שלאפשרות הביניים הזו קשה לך מאוד להגיע, וכך אתה צריך בכל פעם להחליט החלטה כמעט בלתי אפשרית, ״אני או האחר״, וכל בחירה כזו מייסרת כי להרגשתך היא הורגת משהו בבחירה שלא נעשתה.
הקונפליקט הזה הוא מורכב, ונוגע בהמון דברים בסיסיים. אני מקווה שיש טיפול בו אתה יכול להבין ולפרוק ( כפי שכתבת בכותרת) עוד.

תודה רבה על התגובות שלכן,אכן מלבד העובדה שאני צריך לקחת החלטות כאלה "גורליות",אני דוגל בזה שלחוות חרדה ופחד זה רע ,וחייב לבדוק ממה זה הגיע ולקטוע את זה ולשנות דפוס חשיבה..
בהתחלה זה עבד,אבל ברגע שהעניינים קצת מסתבכים..זה גורם לי לממש תחושת ניתוק נפשי..במקרה הכי קיצוני שהיה לי זה אפילו התקף פסיכוטי אתמול,כנראה מרוב כל האנרגיות,אני חושב שבתוכי אני היחיד שיכול להבין את עצמי ושאצל אנשי מקצוע יכולים להיות טעויות באבחנה..וזה מה שמוביל אותי להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בלהיות הפסיכולוג של עצמי.
ידוע לי שכל זה לא בריא ולא נכון..אבל זה איך שאני חיי את החיים שלי כבר הרבה זמן.
אבל שמתי לב גם למשהו אחר,לפעמים אני מרגיש שאני רוצה לעשות משהו מטומטם,שלא באמת בא לי עליו..אבל שוב פעם זה קונפלינט שבו אני צריך לקחת החלטה..במידה ואני לא יעשה זה אכן יכול לגרום לחוסר שקט אצלי..בהתחשב בעובדה שעם אני לא עושה אני גם צריך לנסות ולפתור את מה שקרה.
אבל עם אני פשוט לא מנתח את זה ופשוט עושה..אז אני יכול להרגיש טוב .
זה משחרר..וחשבתי שבאמת אולי כדאי להמשיך עם זה..כאילו וואלה גם עם זה משהו שהוא לא כזה מעניין אותי והוא לא כזה נכון,כדי להתייאש קצת ,ולעשות ..ולפנות מקום מחשבה לדברים היותר מרכזיים.
אבל באותה מידה יש גם מצבים בלתי נסבלים,למשל אני רואה סרט בקולנוע,יש מנגינה,ופתאום אני מרגיש שבא לי לזמזם אותה או לשיר אותה.
זה שוב קונפלינקט.אני במקום עם אנשים,וזה לא מקובל.וזה קרה כי לא הרגשתי בנוח עם עצמי ,אז חשבתי מחשבה כזאתי.
אבל מצד שני,אני שם לב שכשאני נענה לצרכים האלה אני מקבל שקט..
אבל לפי מה שאני מבין מהדברים שלכן.. אתם בעצם אומרות שלא חייב להיות את הקונפליקט הזה?שכאילו יש גם את ה-באמצע?
ממש קשה לי עם הבאמצע הזה ,כי זה סוג של חוסר וודאות בהרבה מקרים.
וחוסר וודאות זה משהו שיכול לשגע אותי,בגלל זה אני גם מוביל את עצמי למצבים שאני מנתח איך להתמודד עם משהו ומה כדי,אני לא מנתח סיטאוציות חברתיות או דברים כאלה..אלה מנתח מה כדאי לעשות ואיך כדאי להתנהג ואיזה צד כדאי לקחת.
וכשאני במישורים מסויימים מרגיש שיש לי תשובות,ואני יודע מה כדאי .אני מקבל חופש מחיה.
מה דעתכן?ואני כעיקרון הייתי מטופל אצל פסיכולוג איזה חצי שנה שזה נראה לי נקרא טיפול דינמי..לא כזה משמעותי והיו הרבה קטעים שלא הגעתי להבנה עם הפסיכולוג,אבל הוא כל הזמן הסביר לי שזה מסתכם בקבלה עצמית והערכה עצמית.
ועכשיו אני טס לחו"ל אז אני לוקח הפסקה מהטיפול ונראה איך יהיה בהמשך..
רציתי לקבל אבל איזה קו מחשבה מימכן,אולי איזה משהו שירגיע אותי קצת..
כי אני בן אדם שממש קשוב לדברים הנכונים שצריכים להיות,עם אני רוצה משהו,אני כל כך מרוכז בו ומוותר על דברים אחרים כדי שהוא יצליח.אפילו עם זה משהו שלא מסתדר לי ואני יודע שהוא טוב לי.אבל שוב פעם מגיעה השאלה מה בכלל טוב לי...