שלום

שלום לך ניקול.
ראשית, אני משתתפת בצערך על האובדן שחווית. מהמעט שכתבת הבנתי כי אדם זה היה משמעותי עבורך וע"כ אובדנו קשה לך.ייתכן והאובדן ערער עבורך משהו בסיסי בחוויתך הקיומית וגרם לך לחוש את ארעיות החיים. להיות חשוף לעובדה המצערת והמבהילה כי בעצם אין בטחון בקיומנו כולנו, כמו בקיומך אתה. למעשה, החוויה אותה אתה מתאר הינה חוויה אוניברסלית כי הרי בכל רגע נתון קיימת האפשרות לאסון שיבוא. העניין הוא כי על מנת לחיות חיים תקינים, רוב בני האדם מכחישים את ארעיות החיים ואינם מתמודדים עם עובדה זו בכל רגע ורגע. לעיתים, כאשר האדם עומד מול אסון כה כבד, הוא נחשף לחוויה זו בעצמה רבה עד כדי כך שחווית הבטחון האישי שלו עוברת טלטלה.
השאלה היא, האם עיבדת את חווית האובדן שחווית, דיברת עליה, בכית אותה, כאבת אותה, או האם היא נותרה בך כפצע פתוח ומדמם ואינה מרפה. רובנו חיים בתחושה אשלייתית של שליטה כי הרגע הבא וודאי ובטוח. כאשר חויה זו מתערערת, חווית השליטה בחיים גם היא עוברת טלטלה. אני מציעה לך לפנות לאיש מקצוע עמ לעבד את חווית האובדן שחוית כדי שהמוות שהיה חלק מהמציאות שלך לא ישתלט על חייך וייהפך לחרדה קיומית כלפי חייך שלך ושתוכל להמשיך לחיות חיים תקינים כאשר המוות הינו חלק מהחיים ואינו הופך להיות מכשול או החיים עצמם.
שתדע רק בשורות טובות.