הבנאדם כאילו היה וזה מישהו אחר

שלום לך מיתר...
אני מנסה להבין את תחושותייך כלפי החוויה שאת חווה אני חושבת שמה שאת מתארת הינה חוויה טבעית ואונברסלית ואפילו ידועה בתאוריות האבולוציוניות כמבטיחה את הטיפול האמהי. ידוע שגורי החיות, כמו גורי האדם, מצויידים בתווי פנים המעוררים את הייצר האמהי של הדאגה להם. הם חמודים יותר, עינהם הגדולות, המביטת במבוגרים בערגה ופניהם המתוקות, מפעילות את התדר של הרצון לטפל בהם ובכך הם מבטיחים מבחינה אבולוציונית את השרדותם. כאשר הם גדלים ומסוגלים יותר ויותר לדאוג לעצמם, גם החמידות הילדית נעלמת בהדרגה כאילו אין בה צורך אבולוציוני יותר להשרדות וכמו שאמרת, הכימיה שהייתה מפנה את מקומה לקשר אחר, בוגר יותר , הדדי יותר, תבוני יותר וכד... הקשר נמשך אך הרגש משתנה. אולי אפשר לראות אותו גם כמתפתח וזה לא דבר רע.
למרות זאת, עולה תחושה מהודעתך שאת חווה את אובדן הקשר הראשוני והטהור הזה כאובדן גדול ואפילו כמוות.הפנים אינן משתנות בבת אחת, אלה בהדרגה (כאשר לא מדובר בתאונת דרכים) ובשלב מסויים את חשה שאבד משהו לנצח ואת מייחסת את האובדן הזה לכך שהאדם שנשא את הפנים הקודמות כבר איננו, קיים משהו אחר, את אומרת, אך מי שהיה שאליו חשת את הכימיה הזאת אבד לך. נראה לי שזהו תהליך הדרגתי של אובדן שהפנים המשתנות מסמנות לך את מה שאיבדת ולא ישוב. יש לי תחושה שמאחורי הפנים, את מדברת על חוויה קיומית ובסיסית שלך הקשורה לפרידות, על האבל על מה שהיה, על הזמן החולף, על מה שנותר. הרי גם פנייך שלך משתנות וגם את הזמן שחולף עלייך את צריכה לשאת.
אם חוויה זו באמת מטרידה אותך, אני מציעה לך לברר אותה לעומקה עם איש מקצוע, לקלף את הקליפה שמאחורי הפנים ולהבין את החוויה שלך בתוך זה.
דעי מיתר, שהפרידות מתרחשות כל הזמן, והילדים מסמנים פעמים רבות פרידות בלתי נגמרות.. הם נולדו מתוכך, חלק ממך אך יישות נפרדת , וכל שלב ושלב הם נפרדים יותר ויותר, משתנים, והחיבור שהיה הופך לחיבור אחר, בין שני אנשים נפרדים ולא מתוך סימביוזה... ייתכן וגם זוהי חוויה עמוקה אליה את מתייחסת.
מקווה שלא תאבדי בתחושותייך את יקירייך עם השתנות פניהם, עם הזמן שעובר, תדעי להעמיק את הקשרים, ליצוק בהם משמעויות נוספות, מעבר לפאן החיצוני, כדי שלא תחווי סביבך אובדנים כה רבים.