חוסר אונים

שלום לוגי..
קשה מאוד לקרוא את מה שכתבת ונראה כי אתם מתמודדים עם תופעה של עדריות חברתית מהסוג הגרוע ביותר. פעמים רבות בקהילות קטנות שאמורות להיות תומכות ואינטימיות, קשה לקבל את הזר והלא מוכר, וייתכן ומה שאת מתארת הינו סוג כזה של חוויה. מזעזעת...אם יורשה לי. מרגיש יותר כמו שנקלעתם בטעות לתכנית השרדות... מאשר לשכונה קהילתית ומשפחתית.
את מציינת את נושא המשקל שלך כמושא לדחייה. יש לי תחושה שאת יודעת על מה את מדברת וכי נתקלת בעבר בדחייה מהכיוון הזה, על אף התחושה הנוראית שזה מעורר, כנראה שזהו טבע אנושי לשפוט על פי הקנקן ולא עפ מה שייש בו. אני רוצה לסייג ולומר כי העובדה שאת גדולה, אינה אמורה לשנות מאום ובמצבים רבים בחייך אני מבטוחה שחווית כפי שאמרת יחס אחר. האמת, לוגי, מכתיבך עולה כי את אישה נעימה, וחיובית המטפחת ורואה את ילדיה, בנית משפחה יפה ואת כל מרצך את צריכה להשקיע בעזרה לילדייך בהתאקלמותם.
הפתרון מול רוע, בעייני הינו התעלמות והתמקדות במה שחשוב באמת. השכנים הלא מלבבים, כל שייש לי להגיד לך עליהם הינו שצר לי עליהם שהם נאלצים לחיות עם עצמם ומפסידים אתכם. הם כנראה אנשים קטנים שאולי עדיף לך לא להיות בקרבתם. אני מציעה לך לתת זמן להתאקלמות. לא להתייסר ככ או לחפש סיבות לדחייתכם. רוב הסיכויים שאין כאלו. לראות האם יש משפחות שכן תוכלו להתקרב אליהם. להתחיל לפעול בבתי הספר מול המורות והיועצות ולעזור לילדים למצוא את מקומם. לומר גם להם שהתאקלמות לוקחת זמן ותמיד ייהיה להם את הבית שלהם כעוגן מחזק.
נחמה קטנה לי אלייך.... לעולם לא נזמן לילדנו או לנו קשיים וכאבי לב, אך אני מבטיחה לך שהתמודדות נכונה ומתוקשרת עם הקשיים מזמנת גדילה והתחזקות. גם לך וגם להם.
המשיכי להעצים את עצמך ואת ילדייך, ואל תתני לאנשים קטנים ונמוכי קומה... לקטוע את מה שבנית בעמל.
מחזקת את ידייך.

ועוד דבר אחד... שאני קוראת את הכותרת.
את? חסרת אונים? אישה שכמוך שגידלה שלושה ילדים לתפארת ובנתה בית, ומתמודדת כך בחייה.
את לא חסרת אונים. ידייך מלאות בעבודה, לחזק את עצמך ובני בייתך ולהוציא מחייך כל רוע שמכשיל התמודדות זו.
בהצלחה.

כפי שכבר כתבו לך, זו תופעה שקורית לפעמים ביישובים קטנים. חוויתי אותה על בשרי כשגרתי במושב קטן. וזה ממש, ממש ממש לא היה קשור לאיך שנראיתי. רק לעצם קיומי. הם פשוט לא אהבו זרים. לא היתה פעם שיצאתי לרחוב ולא נתקלתי בשאלות כמו "מי את? איפה את גרה?" וכו. זה היה יישוב כל כך קטן (וגועלי) שאם מישהו מבחוץ היה עובר שם, מיד הם רצו לקרוא לאבטחה.

שלום לך קוראת ,
איך התמודדת מול הרוע האם הפיתרון הוא ללכת? איך עזרת לילדייך?
תודה על השיתוף
לוגי

אני בנאדם די עדין מנומס וביישן. זה פשוט עזר לי לפתח עור של פיל. למדתי להעמיד אנשים במקומם. פשוט להגיד זה לא עניינכם. ועד עם חיוך רחב ומנומס. זה לא קל, בהתחלה זה גרם לי להסתגר, אבל באיזשהו מקום הבנתי שאם אני משלמת שכר דירה, זכותי לגור שם. פשוט כך. במיוחד אם אני עושה הכל באופן חוקי, ומי שצריך לפחד זה הם, בעלי הבתים, שלחלק די גדול מהם היתה איזו הרחבה לא חוקית בחצר...

בסופו של יום כן התיידדתי עם אנשים במושב הזה. היתה שם עוד קבוצה של שוכרים, בערך בגילי ונוצרו ביננו קשרים חמים. כך שלא הכל אבוד, ובסוף תמיד מוצאים אנשים טובים.