ציפיות

שלום לך,
אני לא בטוחה לחלוטין למה התכוונת כשאמרת ״ לעשות בשבילי דברים״, אבל אניח שכיוונת לדברים שאינם בתוך הגבולות המילוליים של טיפול. אולי רצית שתעשה עבורך איזו מחווה מעשית, משהו שחורג מהסגנון הרגיל שלה.
אני מאוד מבינה את הציפיה הזו. כדי שתוכלי לחוש בטוחה ומוגנת עם המטפלת שלך את צריכה להרגיש שהיא איכפתית כלפייך. ולפעמים, כן, נראה שאם לא מוכנים לעשות מעבר, או נצמדים לגבולות הרגילים, זו הוכחה לכך שלא מספיק אכפת. במקום הזה בדיוק, של הספק ושל הפחד להיות לא מיוחדת, לא אהובה מספיק, את זקוקה לכל ההוכחות המעשיות האלו, שיראו לך שאת לא ״ עוד מטופלת״, שיש נכונות להתאמץ בשבילך ולא לאכזב אותך בתשובה שלילית.
ויחד עם ההבנה הזו, של המקום ממנו מגיע התסכול והספק שלך, אני צריכה גם לומר לך שאהבה ואכפתיות באה בהרבה צורות. הצורה הטיפולית- מילולית היא אחת מהן, ויש לה כללים משלה. הגבול הטיפול לא רק בא בגלל שזו המציאות וצריך ללמוד אותה, אלא גם מכיוון שיש תפקיד לגבול, ושיש בו משהו שומר. שומר עלייך, וכן, גם על המטפלת. וזה בסדר.
הייתי מציעה לך להקשיב ביחד עם המטפלת שלך לקול הזה שמספר לך שוב ושוב על האכזבה, הכעס, והתסכול, כאשר אנשים שאת אוהבת ומצפה מהם לא מוכנים ללכת איתך עוד צעד אחד, מעבר לגבולות שלהם, ולהפר אותם, גם במחיר, כדי לספק אותך.
מדוע הגבול הזה נתפס אצלך כעדות צורבת לחוסר אהבה ואכפתיות.
אם את מצליחה לדבר עם המטפלת שלך כשהדברים עולים בך, מבלי לצנזר, את בדרך הנכונה!

היי בטוב,

היי, תודה על המענה המהיר.
התכוונתי, למשל, אם אני צריכה להתמודד עם משהו, אז שהיא תזכור זאת ותגיד איזו מילה, אפילו בהודעה, שהיא זוכרת, לא בזמן מפגש כמובן..
זה מעבר לגבולות של טיפול? אני יודעת שיש מטפלים שכן עושים זאת...
אפילו בזמן הטיפול, בתוך הגבולות המילוליים של הטיפול, אני מצפה שתגיד דברים שיגרמו לי לדעת שכן אכפת לה, שהיא זוכרת.. שהיא יודעת.
רק כשזה נוגע אליי, הכל הופך להיות גבול קדוש שאין להפר.
אם מתנהגים באדישות אליי אז זה נתפס אצלי כחוסר אהבה ואכפתיות - כי מדובר בדיוק בזה!
לא רוצה להקשיב ביחד איתה לכלום.. במילא היא בקושי זוכרת אותי.
בזבוז זמן מוחלט.
אולי הגבולות האלה מעצבנים אותי כל כך כי הם מוכיחים לי שעבורי יש רק קשר גבולי, לא מעבר - שזה בעצם קשר לא אמיתי. סתם קשר בגבולות הגבול.
היא שם, כן שם - אבל רק בתחומי הגבול שלה, לא מעבר בכלל אפילו לא מילימטר. אז מה זה אומר?! זה אומר בדיוק שאני סתם מטופלת, לא אחת שהיא זוכרת מעבר לגבול, לא אחת שאכפת לה ממנה מעבר לגבול ואפילו בתחומי הגבול בקושי אכפת.
אולי אני מצפה ממנה למה שמצפים בדר"כ בקשר שהוא לא כל כך מוגבל.
אולי בגלל זה ה"קשר" איתה כל כך מתסכל אותי... כי הוא לא אמיתי, הוא לא קיים בעולם... רק בחדר הטיפשי הזה, שתחום עם 4 קירות.
בקיצור, מסקנה: אני אכן לא קיימת עבורה.

שלום שוב,
אני מבינה עכשיו קצת יותר טוב למה את מצפה ומה המשמעות של הגבולות והכללים בטיפול עבורך.
אני חושבת שהתשובה לשאלה עד כמה המטפל גמיש בנושא הגבולות שלו בטיפול תלוי בו עצמו, בסגנון ובאישיות שלו, במטופל שלו- עד כמה הוא מגרה את המקום הזה של שמירה או פריצה של הגבול, ובדינמיקה ביניהם.
אני מבינה שהנושא הזה מקבל משמעות מאוד טעונה ומיוחדת במפגש בינך לבין המטפלת שלך. אני גם שומעת את הפגיעה שלך ואת הכאב על המחשבה שאולי לא אכפת לה ממך. ויחד עם זאת, גם קול קטן שאולי מקווה שבכל זאת, יכול להיות אחרת. אני לא מאמינה שהמטפלת שלך הייתה הופכת לכל כך משמעותית עבורך אם לא היית מרגישה שהיא גם רואה אותך ונענית לך, מידי פעם.
המשיכי להעלות את כל מה שאת מרגישה מולה, בלי להסס. זו הדרך. אם זה יעשה לאורך מספיק זמן, אני מאמינה שמשהו בכאב הזה יהיה יותר נסבל עבורך. אולי יהיה שם גם תיקון כלשהו לפצע הזה, גם בהקשרים ההיסטוריים שלו.

בהצלחה,