אני והחברה שלי

שלום לך ניני...
ראשית, נראה שחברתך זכתה במתנה נדירה וייקרת ערך שהינה החברות והאהבה שאת נותנת לה וזה הרבה מאוד.
נראה שאת מבינה שהתשתית הרגשית שבינכן היא שונה. לך יש יותר כוחות להתמודד עם קשייך, ייתכן והדבר קשור למבנה אישיותך ובנוסף, התמיכה לה את זוכה מאימך שגם היא בתורה איפשרה לך חסינות רגשית גבוהה יותר.
את בעצמך מתמודדת עם קשיים וחשה כי קצרה ידך מלהושיע את חברתך. תחושת חוסר המוצא עולה גם ממנה והיא שוקלת אפשרות אשפוז. אני חושבת שאם חברתך מעוניינת לאשפז את עצמה, העזרה מצידך צריכה להיות תמיכה בה במקום הזה. במיוחד לאור העובדה שאין לה תמיכה נוספת מצד משפחתה. ההחלטה לאשפז את עצמה בוודאי אינה קלה לה והיא האופציה הקיצונית שהיא מצאה למצבה הקיצוני. אפשרות זו מלווה בתחושה שהיא עצמה אינה מצליחה לבדה להציל את עצמה וזקוקה למסגרת מכילה ומחזיקה יותר מפסיכולוג ותרופות. היא צודקת במקרה הזה. האשפוז במחלקה שמטפלת בהפרעות אכילה הינו מסגרת מחזיקה ותומכת, מלווה בצוות מקצועי מיומן ובמאושפזות אחרות באותו המצב.
התמיכה החיצונית מצד המשפחה או חברה במקרה שלה הינה חיונית לא פחות להרגשה שייש מי שדואג, מאמין ונותן כוחות ואת זה את יכולה לעשות עבורה.
דבר נוסף שאת יכולה לעשות עבורה הינו לשמור על עצמך. היא זקוקה לך חזקה ומתפקדת וכדאי מאוד שתשימי לב שאינך נשאבת לסיפור שלה אלה מטפלת קודם כל בעצמך, מתחזקת, חייה את חייך במלואם, כדי שתוכלי להיות לה משענת.
ייתכן ומצבה הבלתי משתפר של חברתך אל מול יכולותייך שלך להחלץ ממשברים מעורר תחושת אשם אצלך, איך את מצליחה והיא לא, ואולי אף קינאה מצידה, אך חשוב שתהייה מודעת לעצמך ולצורך שלך לשמור בראש ובראשונה על עצמך, קודם כל בשבילך ואחכ...כדי שתוכלי לתמוך בה באופן מלא.
בהצלחה.