לצאת לפומבי

אני לא פסיכולוגית.

אני מבינה ללבך. זה בטח נורא.

אני חושבת שאין לך ברירה אלא להיעזר במישהו. אני חושבת שאתה חייב-למענך-לשתף בבעיה שלך. הורים, יועץ בבית ספר, חבר מבוגר או מכר, מישהו שאתה יכול לסמוך עליו. אל תשמור את זה אצלך- אתה רק מגדיל את הבעיה ככה- והופך אותה להיות חלק ממך והיא לא- זו לא אשמתך שנטפלו אלייך. זו רק סיטואציה שנקלעת אליה. אל תיקח את זה עלייך-אין לך במה להתבייש

לדעתי אתה חייב לעשות את הצעד האמיץ ולהיעזר.

שלום לך,

אתה עובר משהו לא פשוט. החיים שלך נעצרים בדיוק בזמן שאתה אמור לצאת, להכיר, להיפתח ולא להיסגר כך. זה קשה. מצד שני, קשה לך מאוד להודות שזה מה שקורה, קודם מול ההורים, ואחר כך, מול עצמך. אולי זה מן סוג של תבוסה עבורך לקאות שזה המצב. במקום זה, אתה מנסה לשמור על עצמך, בסביבה הבטוחה לכאורה של הבית, אבל שם יש להניח שהבעיה רק מחמירה. אתה לא זוכה להתנסויות חברתיות חיוביות, וכך רק מתחזקת ההנחה שלך שבחוץ מסוכן עבורך, ושעליך להישאר בבית.
אולי הםניה שלך לכאן היא בעין צעד ראשון להכיר בבעיה. נכון, כאן זה בטוח יותר, כי אתה עושה זאת מתוך הסביבה הבטוחה של הבית, אבל אני מקווה שזו באמת יהיה הצעד הראשון, שלאחריו יבואו נוספים, הפעם בעולם האמיתי.
ממליצה לך בחום לשתף מבוגר. זה יכול להיות מישהו נייטרלי, כמו יועצת ביס. זה יכול להיות מישהו עוד יותר נייטרלי דרך מרפאת מתבגרים באיזור מגוריך, שם מובטחת דיסקרטיות מלאה מול ההורים. ברגע שתתחיל לדבר יותר על מה שקורה לך, כך תתקדם לעבר שינוי אמיתי בחייך. מגיע לך לחיות חיים טובים ובטוחים ואני בטוחה שאתה רוצה בכך. פ ככל תקדים לעשות צעד כדי לקבל עזרה, כך גדל הסיכוי שבשלב מוקדם יותר של חייך תוכל לחיות טוב יותר, ולהינות מדברים שבני גילך נהנים מהם. אני מתכוונת לכל מה שקשור לביטחון שלך, ולא רק לנושא הספציפי של ההיטפלות של אותם עבריינים.

מאחלת לך אומץ ותעוזה, אין בושה בקבלת עזרה.