היי ,עזרה.

איטיים ממה שהם,
ופעם אחת באמת קמתי בתחושה מוזרה וישר ידעתי שאני בדה פרסנולוזציה ואז קראתי את זה ונלחצתי..
אבל כל ההיזכרות בי מרגישה פשוט מוזר.
הרי אני לא יכול לדעת מה באמת קרה,ואני מרגיש כל כך מוזר עם ה-אני שלי.
אבל אני לא יכול לדעת עם אני סתם אומר את זה כי אני לא חושב על כלום ולא יודע מה עובר עליי.
זה כאילו לפעמים לא אכפת לי כי אני אומר =אוקיי כל הכבוד אז עכשיו אני לא בחרדה-אבל אז אני לא חושב כלום ואז אומר לעצמי לחשוב על המחשבה הכי גרועה מהר,ואז חושב על זה שאני כן רוצה חרדה ושמה יהיה לי לעשות בלי זה.
אבל גם בזה אני מרגיש חוסר ביטחון בלהגיד את זה אפילו שכשזה קרה כתבתי ,אבל כאילו משהו אצלי בחשיבה הוא מוביל את הדברים ומשהו בקול שיש לי בראש.
הרי בשורה התחתונה אני כן זוכר כל רגע ורגע,ולפעמים בזיכרון שלי אני מסתכל על המציאות כשלילית וכעליי כשלילית כפי שהייתה,אבל הזיכרונות קיימים,ועם זה שבזמן האחרון אני חווה הרבה תחושת דגה וו, ועם זה שאני הגעתי פעם אחת לפני חמישה ימים למצב שאני לא חושב כלום ואז אומר לעצמי בראש מה אני חושב כלפי משהו.
ואז מקבל הודעה מבן אדם בפייסבוק ואז חושב מחשבה מוזרה ואז פה כבר מתצבן והולך לכתוב ואז אני אומר-כל מה שאני עשיתי זה טעות כל זה שישבתי וכתבתי וניסיתי לפתור.
ובטוח בגירסה הזאת.
ואז אומר אחרי כמה ימים -בכלל איךשהייתי לפני שנה שהיה לי לחצים וקצת דברים מוזרים אבל לא היה לי שום תיקון מחשבות ושום קול פסיכולוגי והייתי עושה את הדברים ואת הטעויות בדרךשלי,ויש בזה משהו.
אבל מצד שני היה לי מאוד קשה בטיולים שנתיים כי הייתי כל פעם משנה את ההרגשה שלי וחווה קושי גדול.
הפחד מהפרעת אישיות באמת הוביל אותי פה,למרות ששוב פעם זה מוזר לבוא ולהסתכל ולהגיד -אותי ..זה פשוט מרגיש מוזר,אבל בכל זאת,היה לי פחד מהפרעת אישיות ואותו הפחד הלא מוסבר הוא אולי המפתח לכל מה שקורה ואולי לא.
הרי אין כזה דבר שאני סתם יהיה צריך לבוא ולשבת ולפתור עם עצמי כל כך הרבה פעמים שההרגשה והתפיסת מציאות שלי משתנה,ואז לשים לב לחוסר ביטחון במחשבות ,ואז לחשוב שאני מנותק מהעבר שלי וכו' וכו',וגם הייתי רגיש לסביבה וכל דבר שהיה קורה הייתי מריגש מוזר עם מישהו עצבני לידי,או דברים כאלה הייתי חושב עם עצמי מה אני מרגיש וחושב,
ולא נראלי שהייתי יודע.אבל גם זה לא בטוח.
הייתי בניתוקים רגשיים בהתחלה ובתחושה העמוקה של לא בסדדר שידועה לי מהעבר,והייתי מנסה לתקן את זה על ידי להגיד לעצמי תקבל את עמך ומותר לך להיות קצת ככה וכו',ואולי בגלל אותו קול פיסכולוגי שהיה בי,
זה מה שעשה לי את הבעיה של לדבר לעצמי בראש וזה מה שכבר כביכול ניתק את הראש שלי שמדבר לעצמו מהסביבה,אבל גם זה לא בטוח שזה מה שקורה.
היום הייתי בבית חולים וכתבתי מכתב שכתבתי לשעה לפני עם הסתכלות על החודשיים האחרונים שלי והסבר מה גרם לי להיכנס לדה פרסולנוזיציה,ואז היו עוד

מצבים שאני לא יודע מה אינ חושב על דברים ואז הייתי באוטו והרגשתי בסדר אבל איךשהו אני בסופו של דבר בגלל אותם מצבים שאני צריך לדבר לעצמי,
נראלי שזה מה שקרה,שבגלל המצבים האלה אני יוצא מפוקוס,
אבל זה לא סתם אינ צריך לדבר לעצמי, הרי אני בהתחלה מדבר ואומר אוקיי אז נכנסתי ככה לבעיה ועכשיו זה מסתדר ויש לי את המכתב.
ואז קורה משהו שמוציא אותו מהקו מחשבה הזה.

אבל שוב פעם אני לא יודע מה יש לי וזה משגע אותי ובגלל שאני לא יכול לההיות בטוח בגרסה מסוימת אזה עוד יותר משגע אותי והמחשבות של האיישיות הטיודנית כפיתית שנוצרה בי הם גם מוסיפות,
ואני לאבטוח איך הדברםי קרו ואיך להסתכל על זה בצורה אובייקטיבית,למרות שכל הזמן כל מה שאני שואף עליו
זה להסתכל על הדברים בצורה אובייקטבית והלגיע להבה עם עצמי למה הרגשתי במצב מסויים לא בסדר ולאנוח עם עצמי ואז ככה אני מרגיש יותר טוב אחרי שאני יושב וכותב ומגיע להבנה עם עצמי,
אבל יכול להיות,אני לא בטוח ,שנוצר מצב שיותר מדי הסתמכי על עבודה פסיכולוגית עצמי וזה הוביל לריחוק שלי מעצמי.
כעיקרון היה לי פה רגעים שפתאום הרגשתי הכי אני שיש ושאני מצליח לשדר כנות אמיתית ושכיף לי.אבל כמובן זה מרגיש מוזר להגיד לי היה פה.
גם שאני עכישו יושב לאכול עם אחי או משהו ואז חוזר לאוטו אז אני תקוע מדי בשליליות של המצב שלי וזה כאילו שהלוואי והייתי יכול לחשוב על כמה חבל עליי וכמה אני מפספס וכמה זה רע,אבל אני חושב שזה הנתק הזה שלא נותן לי לצאת מה-לא אכפת לי הזה.
אני יכול לבוא והלגיד עכשיו מה היה עושה לי טוב.אבל אני מרגיש עם זה מוזר להגיד את זה ואני לא בטוח בזה.
אני יכול להגיד מה הייתי חושב אבל גם זה מוזר.אבל מה שהייתי חושב,זה שבאמת הייתי מגיע למצב שאני מרגיש בסדר ואני -אני אבל הקול שהיה יושב לי בראש לא היה יוצא לי-הכל מלהגיד-איזה כיף אני סוף סוף טבעי ואני ואמיתי והכל כל כך כיף ואני באווירת ביטחון.
אבל אותו קול אני חושב,היה בסופו של דבר לוקח אותי למקומות אחרים בהרגשה.
אני לא יודע מה הוביל למה ,אבל אני זוכר שהרגשתי את התחושה הטובה שאני מדבר עליה אבל פתאום שם לב שאני חושב מחשבה כל שהיא כמו-קלטתי שהעלתי את הדימוי העצמי שלי,ואז נזכרתי בבן אדם שקרוב אליי וחשבתי עליו כבעל דימוי עצמי נמוך ושהוא בטח ממציא לעצמו דרכים כמו שאני הייתי עושה,וקיבלתי תמונה שלו בראש כבן אדם עצוב.
ואז הייתי נרתע והולך וכותב ואז כמובן ההרגשה הייתה משתנה.
אבל אני לא יודע איך הגעתי למצב הזה שחשבתי את המחשבה הזאת,כי עם לא עשיתי כלום והקול לא אחריי לזה,והיא פשוט הגיעה,אז זה מה שהיה משנה לי האת ההרגשות.
גם לפני איזה יומיים הגעתי פה לשלווה פנימית תחושה כזאת בבטן טובה למרות כל מה שכבר עברתי וכל החוסר וודאות אני זוכר שאמרתי לעצמי לא משנה מה אני הולך להגיד אחרי זה,זה הדבר הכי אמיתיי שיש ועם אני יחיה ככה לפחות חודש אני לא יצתרך לשבת עם דפים ולכתוב וכלום.

כי יש לי את השלווה הפנימית הזאת והתחושבה הטובה.
שאיפשרה לי לחשוב יותר בריא.
ואז משהו שינהנ לי את ההרגשה שנראלי הרגשתי שאני לא מדבר בצורה שאני לא מערב רגש,כשאני מדבר עם בן אדם..
ואז קלטתי שמהרגע שההרגשה השתנתה אז לא מצב רע מדי ולא מצב שטוב לי,ורציתי להחזיר את התחושה הטובה אבל אל הלך ואז שוב נכנסתי למחשבות על האובדן עצמי ושאני לא כמו שהייתי שנה שעברה כי אין לי תבנית קבועה שאני חי לפיה.

אני עוד כמה ימים מגיע לארץ בוודאת להתחיל טיפול ומחר אני גם הולך לבית חולים.
אבל המצב עצמו הוא כל כך בעייתי כי אני יודע בפועל ממה פחדתי ומה עשה לי חרדה,אני יודע דברים,אבל לא בטוח בהם כי אני משנה את את הדרך שאני מסתכל עליהם,וגם עכשיו אפילו שאני ישבתי בבית והרגשתי טוב והמחשבה שלי הייתה-בטח פעל איזה חומר מסויים בגוף ,כי הייתה לי הרגשה שכאילו לקחתי איזה תרופה ושפתאום אני רגוע ולא יודע כל הזמן מחשבות כאלה מתחכמת כאלה לא יודע כבר איך להסביר ...ואני אפילו לא בטוח בזה שאני נזכר במה חשבתי ומה אמרתי לעצמי כי אני יודע שיש משהו שאחראי לזה ומשהו שמשחק תפקיד מסויים אצלי בראש .

וזה כל פעם קורה וזה כבר משגע אותי שאני רוצה לעשות פעולה ואז אני אומר לעצמי בראש-אוקיי עכישו אני יעשה ככה וככה.ושלא נדבר על זה שאני משחק עם אחי בסוני פלייסטישין ואני שם לב שאני ריק מותכן וממחשבות אז אני כל דבר חושב על המחשבה שלי וכבר אחרי זה דיברתי לעצמי והיה לי את הקול שלו בראש כשדיברתי לעצמי ואז חשבתי על זה שכבר אני אין לי את האני שלי עוד פעם.

ויש את הדפרסנולזיצה והחרדה וזה שאני לא יכול לעשות כלום כי אני גם מדבר לעצמי בנוסף להכל
ועם זה אפשר לחיות רגע כמה ימים וגם עם להבין שאולי חלק גדול זה אני הכנסתי את עצמי לדה פרסנולוזיצה למרות שקרה משהו כבר בתהליכי הטיסה עצמה ושאני עשיתי עם עצמי הרבה בודה עצמית
וכל זה זה פתיר בבירור.
רק מה שמדאיג אותי זה האישיות שיש לי הומחשבות והקולות בראש ואיך שאני עושה את הדברים וזה שעכשיו הזיכרון שלי בי לפני כמה ימים ולמעשה בכל רגע נתון הוא מוזר ולא בטוח אני משאר שזה קשור לדנפרכוסנלוזציה
ואני יודע שאפשר לטפל בדרפונצזציה והחרדה ושזה יכול לקרות לכל אחד רק מה שאני רוצה להבין זה הדרך שאני מדבר לעצמי והדרך השיטתית שאני חושב ושאני צריך להגיד לעצמי מה אני חושב ואז להתעצבן ואז לא לחשוב כלום ואז לחשוב על הדבר הכי גרוע זה גם נסבל
אבל יש משהו כללי יותר מיזה שמדאיג אותי.

לירון...
קראתי את הודעותייך ואני חשה כי אתה זקוק למקום להוציא את אשר על ליבך. את המחשבות המטרידות ולא נותנות מנוח, המביאות אותך לחזור עוד ועוד על אותם המעגלים חסרי הפתרון.
זהו פורום הנותן תשובות ספציפיות ואתה מעלה ככ הרבה נושאים. אני תומכת בהחלטתך לפנות לטיפול שם תקבל הכלה מתאימה לצורך שלך שהוא קודם כל באיסוף. בהרגעה. בוויסות של ההצפה שאת החווה. בארגון המחשבות.
זה המקום.
בהצלחה.