התנתקות מסביבה

שלום,
אני גבר בן 38 שעובר חוויות לא קלות.
בגיל 32 התחלתי להחשף לכך שהסביבה בחיי היא לא סביבה נורמטיבית.
לצערי התברר לי שלמרות שלאורך כל חיי הלכתי לפי הספר התברר לי בגיל 32 שאני נמצא בסביבה לא טובה. החוויה הייתה הדרגתית ולא נעימה וכשרציתי לפנות למשטרה נאמר לי על ידי הקרובים שלי שיאשפזו אותי על פראנויה.
לצערי המצב הולך ומחריף, אני מבודד לחלוטין (אין זוגיות, אין חברים ואין משפחה).
ההתעללויות אותם חוויתי כללו: השפלות, חדירה לפרטיות, פגיעות מיניות, האשמות ועוד.
עם הרוב התמודדתי. אני מבין היום היטב שהאשמה נגדי הייתה כלי.
במהלך השנים התבררו לי שני דברים:
האחד הוא שהמשפחה לא הייתה משפחה נורמטיבית. כלומר הייתי כמעין צעצוע או כלי לפרוק עליו (הכינוי היה "מקל של בית שימוש"). הדבר השני הוא המוכנות להכניס גורמים עבריינים לחיים הפרטיים שלי (חלק מהמסגרת שלא הייתי מודע אליה). מסגרת זו הפכה את החיים שלי למעין סוג של קריירה. ניסיונות שלי לומר שמעולם לא פגעתי באיש ומעולם לא הייתי שייך לסביבה ובקשות חוזרות ונשנות שפשוט יתנתקו ממני לא עזרו.

לפני כמה אופציות:
1. לסיים את חיי (כפי שאבי רמז לי: "מוטה גור היה גבר כי הוא הבין שהחיים שלו נגמרו והתאבד)

2. לפנות למשטרה (לא שמעתי על מקרה שמשטרה התמודדה עם סביבה שאני מתמודד איתה אבל שמעתי שאשפזו אנשים על פראנויה או שנגמרו להם החיים שהתעמתו עם סביבות עבריניות)

3. לחכות, אולי יעזבו אותי.

כיום אין לי קשר עם אבא (נרקסיסט) ואחותי (מקרה יותר קל).
עם אמא הקשר רופף. האם, במידה וכן יקרה ניתוק, האם זה נכון שיש ניתוק מהורים.
האם אין בכך פגם מוסרי?
כואב לי נורא על אובדן החיים שלי עד עכשיו. אני דיי בשלב שנראה לי שעדיף פשוט לוותר.