אין לי משמעות לחיים

רציתי רק להוסיף שההורים שלי התגרשו כשהייתי בת ארבע וחצי. עברתי לגור אצל אמא שלי אבל היו לה קצת קשיים כלכליים. היא טסה לחודשיים כשהייתי בכיתה ד' ומאז אני גרה עם אבא שלי. אני בכיתה ח' עכשיו. אני אוהבת את הכיתה שלי אבל גם מחכה להתנתק ממנה כבר. נמאס לי מהמשפחה שלי ונמאס לי מכולם. אני תמיד שקטה במפגשים עם אנשים, אבל זה לא כי יש לי משהו נגדם, זה יותר כי פשוט אין לי מה לומר. פעם אחת, כשהוא שאל אותי "מה יש לך?", אמרתי את זה לאבא שלי. הוא אמר שאני "ילדה אינטיליגנטית ולא יכול להיות שאין לך מה להוסיף לשיחה". טוב, הוא טועה. אני לא רוצה להשתתף בשיחה בכלל. זה לא מעניין אותי. אני אדבר כשאני רוצה והוא לא יכול לכפות את זה עליי. אם מישהו מדבר על בתי ספר, למשל, ואני לא אומרת כלום זה לא בהכרח אומר עליי שאני לא רוצה להיות איתו, אני פשוט לא רוצה ל ד ב ר איתו, כי אין לי כח לזה.
ועוד משהו - אני חושבת שלאנשים אין זכות בכלל לומר לי מה לעשות. אבא שלי אומר שהוא דואג לי ושאני חייבת להשתנות כי אנשים חושבים שאני אנוכית, אבל נראה לי שכל העניין הזה קשור אליו יותר מאשר אליי. לא צריך להיות לו אכפת מה אנשים חושבים עליי. האמת שגם לי לא, אם לי לא אכפת מהם. לפעמים נראה לי שכל העניין הזה של "לדאוג" לי הוא בכלל בשבילו, כדי שאנשים לא יחשבו דברים רעים על הבת שלו. אבל אין לי כח לזה.
חוץ מכל העניין הזה, יש גם את אמא שלי. אני רואה אותה פעמיים - שלוש בשבוע (תלוי בשישי שבת) אבל אני לא באמת שמחה איתה. הרבה צלקות מהעבר שלי קרו בגללה ואני לא יכולה לסלוח לה על זה. כשהייתי קטנה והיא רבה עם אבא שלי בטלפון היא סגרה את הדלת, אבל שמעתי את הצעקות חזק וברור. אני חושבת שאלה תמונות שנחרטו אצלי עמוק מדי בזיכרון.
היא הפסיקה עם זה, כן, והיא מנסה להימנע מקשר עם אבא שלי, אבל כשהם כן מדברים אני שומעת את זה. והיא מתעצבנת. היא אומרת דברים שגורמים לי לשנות את נקודת המבט שלי כלפיי אבא שלי כל פעם מחדש, בדרך כלל לרעה. נמאס לי מזה, אני רוצה חיים נורמליים! הורים גרושים זה - טוב, מטומטם. או שאתם ביחד או שלא, אבל בבקשה, תחליטו כבר כי אתם עולים לי על העצבים. אם הם גרושים שפשוט יפסיקו לריב, כי מה שקרה קרה ואתם הורסים לי את החיים.

בבקשה, בבקשה תעזרו לי.
אני לא יודעת מה לעשות.

שלום לך ילדה יקרה...
עצוב מאוד לקרוא ולהרגיש את התחושות הקשות שלך. אני לא אסביר לך למה כדאי לך לחיות, למה החיים יפים ולמה כל עתידך לפנייך. את זה כנראה יש לך מספיק וזה ממש לא מתחבר אלייך. את שומעת וזה נוזל הלאה ומרגישה עוד פעם שאין אף אחד שבאמת מוכן להקשיב למה שאת אומרת, להתייחס אלייך, ואת נשארת פעם אחר פעם לבד בביטול הזה של תחושותייך.. כשאומרים לך "אין לך מה להרגיש ככה, החיים יפים, וכד" ואת בכל זאת מרגישה ככה, שאין לך עבור מה לחיות, והקיום שלך הוא סבל, את נותרת לבד עם תחושותייך, ללא מישהו שיישתתף או יסכים שתניחי עליו מעט מכובד משקלך. מקסימום, תשלחי להורה השני עם הדיכאון שאת חווה.
לא סתם פניתי אלייך כ"ילדה" כדי שתזכרי קודם כל שזה מה שאת. למרות הבגרות והאנטלגנציה העולה מהודעתך, את ילדה שחיה כבר שנים רבות בצל קרע כואב ומדמם של הוריה. את ילדה ללא מקום להכיל ולבכות את קשייה. את ילדה שנעה בין הוריה, מייחלת שיפסיקו להתעסק בעצמם ובריבים שלהם וייהיו קצת הורים עבורך.וזה לא ממש קורה ואולי גם לא ייקרה. בצער אני אומרת לך שייתכן ובאופנים רבים את זו שמגדלת את עצמך וזה לא קל. רוצה לומר שזה לא רק שלילי. את נפגשת עם חלקים שבך ומתמודדת עם קשיים שילדים בגילך לא מתמודדים ואני בטוחה שבבגרותך חלקים אלו ייעצבו אותך וייהיו גם חלק מתבונתך ומכוחותייך.
ובנתיים, שאת ככה עם הייאוש הזה ואומרת שהיית אצל פסיכולוגית שלא עזרה לך ורק שאלה שאלות מטומטמות. ובכל זאת פנית לכאן, פורופ של פסיכולוגיה. מכיוון שאני חושבת שאולי את חשה שייש משהו גם עבורך בעולם של הטיפול הנפשי. העובדה שלא התחברת לפסיכולוגית אינה אומרת שכל התחום אינו רלוונטי עבורך, ואני חושבת שאולי את בודקת שוב. האם תצליחי להרגשי משהו משמעותי עבורך. אולי זאת מהות הפנייה שלך דווקא לכאן.
אם מה שאני אומרת מתחבר אלייך, ולו מעט. אל תוותרי על עצמך ועל המקום שלך לעבד ולחלוק את המשא הכבד שעל כתפייך ותבקשי שוב לחזור לטיפול.
מקווה ששולחת לך קצה חוט.