חרדה כללית ודיכאון

שלום,

אני חייל בן 22, ג'ובניק במרכז. למדתי במכללה לפני הצבא ועכשיו אני לקראת סיום החובה.

שנה אחרי הגיוס, עקב תלונות חוזרות לרופא היחידה, הוא הפנה אותי לקב"נית (נחמדה מאוד יש לציין) והיא איבחנה אצלי חרדה כללית ברמה גבוהה.
בעיות שאני מרגיש: גוש בגרון, גרון יבש, בליעת רוק לא נוחה, קושי בנשימה (גם בלי מאמץ), כאבי ראש, רגישות בחניכיים, לעיתים קרובות גרד בגוף (במקומות רנדומליים), עייפות תמידית אפילו אחרי הרבה שינה, חוסר אנרגיה (אפילו לקום מהכיסא\ספה).

אין לי מוטיבציה לעשות כלום, חוץ מלפעמים כשאני רוצה לשפר משהו במדור או ביחידה (שלא תחשבו שאני מההזויים - זה דברים טובים, אני מקבל משוב חיובי מהמפקדים). עשיתי עבודה רבה בתנאי לחץ ובאינטיסיביות שנמשכה חודשים, למרות הקושי שזה גורר.
יש לי מחשבות אובדניות כל יום, כמה פעמים ביום, גם אחרי שהקב"נית הביאה לי פטור תורנויות ושמירות.

אין לי חברים, אני לא מעוניין בקשר כזה. כשאני יוצא למקומות עם אנשים אני מרגיש שבא לי להיות בבית. אבל אני בנאדם נחמד ומסתדר עם כולם (עד שהם מנצלים אותי ומנתק איתם את הקשר...).
הקשר היחידי עם בחורה נמשך שנה, וזה היה חצי קשר של ידידה\חברה. המקסימום שעשינו זה להתנשק ואחר כך נפרדנו כי היא העדיפה להישאר ידידים.
אני יכול להראות טוב ("חתיך"), למרות שבדרך כלל אני לא במצב הכי טוב שלי. מבנה גוף רזה ומעט שרירי.
אין לי בעיה מיוחדת במשפחה. יש לי אח אחד, הורים קרציות.

מסורתי - שומר שבת. בעבר הלכתי לבית כנסת בשישי בערב, וגם הנחתי תפילין, אבל הפסקתי עקב הגיוס.

אני מחפש את דעתכם על מצבי. כמה זה בעייתי?
לא טוב לי בבסיס, המוטיבציה ירדה באופן חד. בזמן האחרון מרגיש שאני פשוט שונא את כולם, חוץ מכמה בודדים במדור שנחמדים אליי. אבל אני יכול להבין את שאר האנשים - כי אני לא מראה עניין כלפיהם ולא מחייך הרבה, לכן הם כנראה מרגישים לא הכי בנוח ולא בכיף בקירבתי. גם אין לי מה להגיד לאנשים כל כך.

הקב"נית חושבת שאני נורמאלי, למרות בעיית החרדה שאי אפשר להקל בה.
היא נחמדה מאוד ומנסה לעזור אבל אני לא מרגיש שזה מצליח, אני בטיפול אצלה בערך שנה, פעם בשבוע.

תודה רבה.