החיים כל כך קשים וחסרי טעם

קצת על מה שעברתי (טעימה קטנטונת בלבד, אחרת תשבו כאן שעות וזה לא יגמר...).
בילדותי עברתי התעללות מינית 7 שנים ע"י אבא 'שלי'. לא התלוננתי כי היו עוד אחיות שביקשו לשמור בסוד. אני עדיין חיה איתו כי חרדה שקיימת אצלי מונעת ממני לעזוב את הבית, וטמטום שקיים אצל אמא שלי מונע ממנה להוציא אותו מהבית (ילדים קטנים שאינה רוצה שיגדלו ללא אבא).
החרדה שאני סובלת ממנה היא בגדול חרדה חברתית, אבל היא מאוד חזקה וקשה אצלי. מתבטאת בהסמקות בצורה יותר מידי קיצונית (מסמיקה לעצמי בחדר כשאני לבד, מבטים נצלבים עם אדם זר ברחוב אפילו לשבריר שניה - ואני בוערת). בחודשים האחרונים זה קצת פחות גרוע, אבל עדיין משתלט לי על החיים.
אני מנותקת מהעולם, ללא חברות - תרתי משמע - היו לי תקופות שלא הייתי יוצאת מהבית כמובן, ואפילו לא מהחדר אלא רק לאוכל ושירותים (זה עדיין קיים, רק שאני כן יוצאת מהבית - עבודה ולימודים).
טיפלתי שנה+ אבל היעילות לא מירבית, רק קצת יותר קל אבל אם אדרג את מצבי מבחינת חברתית וחרדתית מ 1 עד 10 כאשר 10 הוא הגרוע, אני עומדת על 9 וזה ברחוב לב.
קשה לי בחיים האלו, הכל כבר מאוס ולשום דבר אין תקווה.
אני לא מוצאת טעם להמשיך לחיות.
עכשיו גילו אצלי בעיה רפואית, מה שגורם לי לחשוב שאולי אלוהים הבין שרע לי והוא מתחיל לקרב אותי אליו וחוסך לי לעשות את זה בעצמי.
אין לי כסף לטיפולים, רוקנתי את כל החשבון בנק ועוד הכנסתי את עצמי למינוסים ואין לי שום אפשרות להוציא כסף. ואני יודעת שזו התקווה האחרונה.
יש לי אולי עוד 4% במצבר לפני שהכוחות שלי כבר אוזלים לגמרי ואני לא יודעת עוד מה כבר נותר לעשות.
מבחינתי אני את שלי כאן מיציתי ומזמןןן. כל יום נוסף זה עוד סבל ועוד סבל. ימים יפים? לא זכור לי דבר כזה. ימים גרועים? החבר הכי טוב שלי.