דיכאון מתמשך...

אניודעת שאני מדרדרת מיום ליום מבחינה נפשית רגשית.
אתמול בעלי (נשואה עם 3 ילדים) אמר שהוא לא יכול לעזור לי ושאני מקלקלת את הילדים.
אני יודעת שזה נכון, אני רואה הכול שחור שנים לא עלו לי המחשבות האלה אבל לא בא לי לחיות , אני לא אלך והתאבד , מודעת למעשיי ואפילו מפחדת למות. אבל מרגישה שאני לא תורמת לאף אחד.
אני לא אמא חכמה וחזקה שהילדים שלה יכולים להשען .
אני לא עובדת כבר כמה שנים רק תקופות קצרות, נכנסתי למעגל שקשה לי לצאת ממנו מעגל של כעס עצמי וכמובן על בעלי (הוא טוען שהוא לא יכול להחזיר לי אהבה בגלל כול הירידות שלי עליו)
אני לא רואה את עצמי מצליחה לעבוד , במה ואיזה תחום , אין לי מקצוע ולא ניסיון,
תמיד עוד לפני שהתחתנתי תמיד היה לי נטייה ואני והולכת ומדרדרת גם במצב הפיסי. אני בחורה צעירה שעוד לא הגיעה ל 40.
אני אלך לפסיכולוג אבל השאלה שלי כזאת וזאת אני שואלת בגלל שבעלי הציע: אולי אני אעבור לאמא שלי (למרות שאני מסתייגת כי אני לא אוהבת להיות שם)לתקופה בלי הילדים עד שהתחזק, התיישר אולי אמצא עבודה . האם זה רעיון טוב? נטישה לצורך חזרה מחודשת עם כוחות?