נקודת מפנה שלילית

אני נושקת לגיל 40 , נשואה מזה 10 שנים ואם לשני ילדים, ילדה בת 4 ו-10 חודשים וילד בן שנה 4 חודשים. מזה כ-4 שנים המשפחה שלנו נמצאת בחו"ל בשליחות , לפני כ-4 חודשים עברנו ממדינה טרופית למדינה קרה בה אנחנו אמורים להיות עוד שנתיים.
תפקידו של בן זוגי קשור בבטחון ולכן הוא עובד שעות מרובות , גם מתוקף התפקיד ובעיקר בגלל אישיותו הוא "מורעל" מסירות גבוה ונאמנות למקום עבודה בצורה טוטאלית וללא פשרות. יוצא שהוא שם את מקום העבודה בראש סדר העדיפויות שלו. כנראה הסיפור הזה גנטי גם אביו היה כזה (איש צבא לשעבר) . כשהיינו זוג צעיר נושא שעות העבודה המרובות והעדרויות לא הפריע לי כלל, לאחר שנולדה בתנו הראשונה (הוא לא נכח בלידה הגיע שבועיים לאחר מכן מחו"ל) המשכתי לנהל את משפחתנו המצומצמת ללא קושי ובאהבה , גם כשהיה בבית הוא נוטל חלק קטן בגידול הילדה ולא מתמסר כמו לעבודה שלו, כשמלאו לבתנו שנה יצאנו לשליחות למדינה שניתן להנאות בה בכל המובנים, לאחר שנתיים נולד בננו ומיד אחרי הלידה התחלתי לחוש כי השעות המרובות יוצרות נטל כבד עבורי , למרות שיש לי עוזרת אני לא מתבלבת ויודעת כי תפקיד של הורה אף עוזרת לא יכולה להחליף, לסיכום היום עם המעבר למדינה אחרת , הבת הבכורה עוברת משבר רגשי בגלל השינויים, אני חשה מותשת מהתמודדות המרובה על כתפיי, גם שיחות גלויות בנושא לא שינו מאום, אני אוהבת את בן זוגי מאוד אך לא יכולה להמשיך את חיי כשהוא נמצא רק ברקע.