התמודדות עם מחלה

אני בחורה בת 20. אובחנתי לפני 8 חודשים בערך כחולת כליות.
אומנם זו לא מחלה סופנית, או חלילה אי ספיקת כליות, אבל זו מחלה כרונית, שיש ליטול תרופות כל החיים, ולא ניתן להיכנס להריון עם התרופות, כך שאף אחד לא מבטיח לי שאוכל להביא ילד לעולם - חלום חיי. ממש אין לי טעם לחיות אם לא יהיה לי ילד, שלי ממני בחיים.
ובנוסף לזה הרבה מהחולים במחלה הזו מגיעים במהלך השנים לאי ספיקת כליות סופנית עם צורך בהשתלת כליה ו/דיאליזה.
במילים אחרות, הלכו לי החיים.
אני לא מרגישה שיש לי שמחת חיים. גם ל ממש הייתה כי החיים שלי נדפקו בכל גיל וגיל (הורים שהיו רבים בנוכחותינו ומערבים אותנו בריבים שלהם, בחשבון הבנק כילדה בת עשר, אב מכה ומתעלל מינית, וכן התמודדות בלתי נגמרת עם חרדה חברתית מאוד לא פשוטה).
עברתי מספי, שמחת החיים נטילה מני כבר מזמן, אבל לפחות עוד הייתה תקווה לעתיד טוב, עם משפחה וילדים. עכשיו גם זה ניטל ממני, ואפילו בן זוג אני תוהה אם אמצע. בטח אחד חולה שגם לו יש תיק של בעיות. לא מה שתכננתי, ולא מה שרציתי.
אני לא מבינה את ההגיון הזה של להפיל הכל על בן אדם אחד, ובסך הכל כמה אני כאן? 20 שנה?
אני מרגישה ממש ממוטטת.
אף אחד לא מבין אותי, גם לא המשפחה.
אני מתקש לתפקד בעבודה / בלימודים, ולא רק בגלל כאב פיזי, אלא גם ובעיקר בגלל קושי נפשי. אני מצפה לתמיכה, ובמקום זאת מקבלת סטירה לפנים "תפסיקי לתרץ תירוצים".
אני מצטערת שאני ככה מפילה כאן הכל, אבל אני ממש מרגישה צורך לשתף ולהתייעץ, כי אני כבר לא יודעת מה לנסות.
אני מנסה, משתדלת, לשמוח ולעשות דברים שעושים לי טוב, אבל התמודדות עם אלף ואחד קשיים, כשאין חברות ברקע, אין תמיכה מהמשפחה ואפילו הרופא כבר חסר סבלנות, זה לא פשוט.
ואת כל האמת, אני ממש מרגישה שאין לי טעם לחיים. כי אלו לא חיים.