זה הולך להיות ארוך..

וואו 2500 מילים בדיוק. אני מתנצלת. אבל מה לעשות אמרתי שאני צרכה לפרוק.


הדבר השני שמצאתי את עצמי עושה זה מרימה את הטלפון וכן מתקשרת לאחת "החברות" שיש לי היום. טוב לאחת והיחידה האמת... אמרתי לה שאני לא מרגישה משהו, היא אמרה שהיא קנתה אוטו ומכינה עוף.
השיחה הסתיימה שם פחות או יותר ואז לקחתי את הנייד וחיפשתי את המספר של המטפלת שלי לשעבר. גיליתי שהוא לא בפלאפון בכלל והופה הינה עוד פאניקה. ועוד סיגריה.
אחרי שהשתלטתי קצת על עצמי, התנצלתי לחתולים על ריח הסיגריות והלכתי לחפש אותה ברשת.
מצאתי. התקשרתי ודיברתי עם התא הקולי שלה. זה היה ב 13:00. היא עדיין לא חזרה אלי. אולי מחר, אולי לא בכלל.
לפחות לא בכיתי. לא יודעת אם זה טוב או רע אבל לפחות לא בכיתי. הלכתי לישון פשוט. זה לא שיש לי למה לצפות או אם מי לדבר ולישון נראה לי פתרון לא רע בכלל. בטח ובטח למי שישנה שעתיים וקצת בלילה (או יותר נכון להגיד בבוקר)
התחושה של החקדה והשיתוק נעלמה כשקמתי (תודה לי.. כן לי לא לאל.. לא נראה לי שהוא קשר לעניין)
אבל לא התחושה של הלבד. לגמרי לגמרי לבד. וגם לא התחושה של האובדן. אני יודעת שזה לא הגיוני אבל אני מרגישה שחמש השנים הטובות נמחקו להן. כל מה שעשיתי/שיניתי השקעתי... חזרתי לאותה נקודה בדיוק.
בודדה אומללה בלי חברים בלי עבודה בלי כסף והפעם גם בלי המטפלת ובלי הסיגריות, נשארו שתיים....
ולא אני לא אובדנית או מסוכנת לעצמי (מלבד האולי לחזור לעשן אבל על זה מאשפזים עדיין)
לא בינתיים, אני מקווה שלא בכלל. ואני עדיין בשלב שאני יכולה "לראות" מה קורה לי.
מיתרונות טיפול ארוך טווח, אתה כן יכול (במידה מוגבלת, לא אוביקטיבית ואני מניחה שלא תמיד נכונה) לנתח את עצמך, כבר זיינו לי את השכל בניתוחים פסיכולגים מעמיקים כאלה או פחות שהיום גם אני, הלא מבינה יכולה לזיין את השכל(כמו עכשיו) לעצמי ולכם.

אולי אני לא צרכה את המטפלת שלי בכל זאת, אולי אני לא צרכה אף אחד. רק מקלדת מסך ושני חתולים. ואם כן למה אחרי כל כך הרבה זמן זה חסר לי ?

תתפלאי, אבל קראתי הכל...

לא אכביר במילים, רק אומר:

יכול להיות שלא מיצית את הטיפול כפי שצריך לעשות,
טיפולים נפשיים לא באו רק כדיי לזיין את השכל אחד לשני (וסלחי לי על ההתבטאות), אלא שאדם באמת יישם וייקח את עצמו בידיים,
ישנה הרגלים רעים, ישנה את אורח חייו המטורף,
ויעזור לעצמו להגיע לתובנות חדשות שלא היה מגיע אליהם אילמלא הטיפול.

אם לא עשית זאת, אז אחד משלושה דברים - או שהמטפלת שלך על הפנים,
או שאת לא רוצה לעזור לעצמך באמת וסתם ביזבזת זמן וכסף,
או שמישהו מבין שניכם לא מבין את מהות הטיפול מאחר ולא הצבתם מטרות ופעלתם לאורן...

אין לך מה להתייאש, את יכולה ללכת לקבוצת תמיכה באזור מגורייך, לחזק ולהתחזק ובעצם לעבור תהליך העצמה, אני ממליץ בחום לגשת לקבוצה לעזרה עצמית או לחילופין לקבוצה מקצועית.

בכל אופן, יש מקום לעשות חשיבה מחודשת מה עושים ולא לשקוט על השמרים, כי ככה אולי לא תצליחי להשתפר.
קחי בחשבון שב- 8 שנים אנשים מתבגרים, משתנים ואיתם גם האופי כך שיכולת שעברת שינויים לטובה, גם כאלה שאת בעצמך לא מרגישה בהם, כך שמאד ייתכן שכל מה שעשית הנוא לא לחינם....

הכל ? וואו הו שם לפחות 4000 מילים !
אפילו אני לא הצלחתי לקרוא את הכל ואני בכלל כתבתי את זה....

חשבתי קצת על מה שכתבת יכול להיות שלא הגדרנו באמת את המטרות נכון בטיפול. . אבל צריך לקחת (או ככה לפחות נראה לי) את המצב שלי אז, לא היום. כי תכלס מטרות הטיפול אז היו אחרות לגמרי, אולי כי אני הייתי אחרת לגמרי.
לא הייתי לבד אז היו לי חברים.. אוקי כולם מטופלים על הפרעה נפשית זו אחרת... אבל שם.
מה שלא הייתה לי זה יציבות. תקופות קשות וארוכות של דכאון ותקופות לא פחות רעות של היפומניה או אולי אפילו מניה. של לבזבז כסף בלי הכרה, לחפש גברים לסקס חסר משמעות, של התקפי כעס וזעם ופגיעה עצמית.
לא יכולתי להחזק עבודה, איבדתי את הלימודים את הבטחון העצמי והערך העצמי.
לקחתי את כל התרופות האפשריות, מאטי פסיכוטים לנוגדי חרדה ומייצבי מצב רוח - דור ישן, דור חדש דור אלון... קוקטלים מכל הסוגים והמינים. ירוק עם חום וכתום ולבן עם צהוב וירוק.
כלום לא עזר....
המטרה אז לפחות הייתה ברורה. לצאת מזה. ככה הגדרתי את מטרת הטיפול. לא דכאון לא מאניה. עבודה קבועה... לימודים. שקט. בלי לחתוך לבלוע לשבור......

אני לא מאשימה את המטפלת שלי. היא הוציאה אותי צעד צעד מהגהנום, למרות ההתנגדויות שלי, הציניות העוינות המבחנים האין סופיים שהכרחתי אותה לעמוד בהם.
כולל לגרום לה לעזוב הכל להתייצב אצלי בדירה כדי לקחת לי את כל הכדורים בבית ואת הסמים שמצאתי לנכון לערבב איתם.

שנים אח"כ המטרה הושגה. טוב שנתיים כנראה, השנה השלישית עדיין הייתי בטיפול אבל יציבה. בלי כל הכדורים עם יכולת לזהות את הטריגרים שלי ואולי רק אולי לנסות לצעוד לבד.

ודפקתי את זה מסתבר. עבודה מחשב, מחשב עבודה. הלכתי לאיבוד.

אבל אני כבר כמה וכמה שנים "נקיה מכדורים פסיכיאטרים, סמים, אלכוהול, סקס מזדמן (אוקי מודה גם מסקס לא מזדמן או סקס בכלל), דכאונות, חרדות וכו' לא הייתי קוראת לזה בזבוז כסף. וגם אם הכל הלך עכשיו וככה זה מרגיש כרגע, 5 שנים של חסד היו לי ורק זה היה שווה את ההשקעה.

אולי הגיע הזמן לחזור לטיפול ולהציב מטרות חדשות.

היא חזרה אלי אגב, בבוקר מוקדם. הטלפון העיר אותי. מיליון וחצי משפטים ומילים רצו לי בראש דברים שרציתי להגיד שהייתי צרכה להגיד. במקום זה גמגמת כמה מילים. חשבתי שכבר עברתי את השלב הזה איתה. את הנתק בין המוח לבין הפה. לקח לנו יותר משנה לשבור קצת את החומה שבניתי מסביבי והיא שם שוב. כאיו שלא עשינו כלום. אני שוב לא יכולה לדבר. אפילו את מה שכתבתי כאן לא יכולתי פתאום לבטא במילים. ואם לא בטלפון אז בטח שזה לא ילך פנים מול פנים.
אני כל כך רוצה וצרכה לדבר וזה הדבר היחידי שאני לא מציחה לעשות :/

לא נראה לי שלשפוך גיבוב של מילים לתוך דף זה יכולת מספיקה בשביל להיות סופרת.
למרות שמצד שני, חצי מהסופרים / משוררים הלכאורה טובים שהכריחו אותי ללמוד/לקרוא/לסבול בשקט בשלב זה או אחר מתאימים לקטגוריה הזאת של כישרון - ראה ערך : סביון "מה לכל הרוחות כתוב כאן" ליברכט ודוד "איך קלטתם שלקחתי סמים ?" אבידן.
אני מתנצלת מראש לכל אלה שכן אוהבים אותם כמובן, אולי עם מספיק סמים/אלכוהול/חוסר שינה/פסיכוזה חריפה גם אני אתחבר אליהם.
ואולי לא... לא נראה לי שאני הולכת לנסות.

הטעם שלי בספרים גם ככה בעייתי. אני תקועה איפה שהוא בגיל העשרה. תנו לי דרקונים/מפלצות/מכשפות ואבירים ואני מאושרת. אם זה מספיק רחוק מהמציאות אני שם, אף פעם לא הבנתי את הצורך בלקרוא ספרות מציאותית. הרי מציאות יש לנו גם בלי ספרים לא ?
ספר זה הזדמנות לברוח, ולו רק לרגע קצר מה"כאן ועכשיו" לתוך עולם אחר.

היום אני קוראת פחות לצערי. המחשב החליף את הספרים, פתאום קשה לי לשכב במיטה ולהתרכז במשהו נייח. כאילו שאני צרכה שכמו במחשב האותיות יזוזו יקפצו ויעשו הכל כדי למשוך את תשומת ליבי. דמיון כבר פחות מספיק. קצת עצוב לחשוב על זה ככה.

זה לא רק ספרים, קשה לי להתרכז בתקופה האחרונה, חוסר שקט כזה שקשור כנראה לזה אני כבר חודשיים יושבת בבית ומעבירה את השעות. זה כל כך לא אני. רציתי להסביר את זה למטפלת שלי (לשעבר... לשעבר.. הינה אני מזכירה לעצמי ל-ש-ע-ב-ר) אבל כשהתקשרתי (גם בפעם השניה) לא יכולתי לדבר. התקשרתי ואמרתי לה שנדבר פעם אחרת וזה לא דחוף בכלל.
אתם קולטים עד כמה מגוחך זה היה ? אני התקשרתי אליה...
הי, זה אורנה, לא לא הכל בסדר, לא דחוף לי בכלל, נדבר בפעם אחרת בסדר ? *ניתוק*

אולי אני באמת צרכה לכתוב ספר. "רק אצל אורנה" השטויות שרק אני יכולה לעשות.

אני יושבת כאן על קורונה (עם לימון) ומנסה להבין מאיפה זה הגיע. בין לבין אני קוראת את הפרסומות כאן באתר... שמתם לב אליהם אגב ?

מרכז בלהבלה : מתמחה בניטרול חרדות המפריעות לנו בחיי היום-יום, נטרול מטענים רגשיים...

נטרול מטענים... זה נשמע כל כך צבאי. חבלן או שניים, רובוט וכמה מקלות של דינמיט והינה אני מסודרת. פשוט וקל. אחרי להנדסה קרבית.

בכל מקרה, יש רק עוד 607 תווים. אולי לא ננצל אותם עד תום הפעם. מתנצלת שוב על הבבל"ת.
לכל אלה שהרגע בזבזו עוד 5 דקות מהחיים כדי להגיע עד לסוף הפוסט.

יש בכתיבה שלך נימה של הומר, את יכולה לשלב פנטזיה עם הומור..
אולי דרקון שסובל מדיכאון.. :)
אפשר הכל.. זה יעסיק אותך..
אולי סתם חיבורים קצרים. תני לדמיון להשתגע..
את מציירת?

עוד מעט 3 בבוקר, ניסיתי ללכת לישון כבר כמה פעמים ולא ממש מצליח לי.
מסתבר שעשיתי את אותה טעות שוב. רדבול זה לא רעיון טוב אחרי 22:00 בערב אם רוצים ללכת לישון. שניים כאלה ועוד קורונה זה כבר OVERKILL.
האמת היא שהבנתי את הלקח הזה כבר אתמול ושלשום אבל מסבר שיש לי זכרון קצר. כי כל יום אני מתחרטת מחדש.
בירה מרדימה אותי ורדבול מעיר. בעולם מושלם זה היה מאזן אחד את השני, בעולם שלי אני חסרת שקט ועצבנית אבל עייפה מידי כדי לעשות משהו בקשר לזה. השילוב האולטמיטיבי.

ניסיתי לראות טלויזיה אבל החזרתי מעמד בדיוק 5 דקות לפני שהחלטתי ללכת על משהו שיש לי עליו קצתך יותר שליטה. וינדוס מדיה פליר עם כפתור הפלא - FASTFORWARD
בתוך חצי שעה ראיתי 3 סדרות, אל תשאלו אותי מה היה בפרקים אני לא לגמרי בטוחה.. אבל נראה לי שהיה מעניין מאוד ואם לא מעניין לפחות זה העביר חצי שעה, גם זה משהו.

למה אני עושה את זה לעצמי ? אחד הדברים שכן למדתי בטיפול זה לזהות טריגרים וסימנים מוקדמים.
שינה ואוכל נמצאים אי שם למעלה ברשימה. חוסר שינה זה אחד הדברים הכי מהירים והכי אפקטיבים ב"מדריך כיצד לצאת לצאת מדעתי" והינה אני כאן ומסתבר (שוב) שעשיתי את זה לעצמי.
אחד המטפלים שלי שאל אותי פעם אם אני מפחדת ללכת לישון, הייתי ערה איזה שבוע (פחות או יותר, היו לי כמה בלקאאוטים אני מניחה שישנתי). אמרתי שלא. וזה גם כנראה נכון, אני לא מפחדת לישון. אני מפחדת "לנסות לישון". לשכב במיטה ולנסות להרדם במשךל 5 שעות.. 6... להקשיב לתקתוקים של השעון. אני זוכרת את היום שבחמת זעם ריסקתי את כל שעוני המחוגים בחדר רק כדי לשמוע בפעם הראשנה את אותו הטיק-טק מהשעון שבסלון.
אם יש משהו שאני מפחדת ממנו זה השקט של הלילה, אלה שעות שהמוח שלי מתעורר ומשחק משחקים, לא משנה כמה אני עייפה המוח שלי ערני וחושב ואי אפשר לעצור אותו.
במיטה אין לי הסחות דעת, אני לא יכולה להתרכז במסך, בעלילה, בכל דבר אחר. אני נשארת לבד עם עצמי ואין לאן לברוח.
ספרתי כבשים, פרות,כוכבים וגברים ערומים. אני לא יודעת למה אבל הכבשים שלי תמיד נתקעו בגדר ושברו את הרגליים. גם הגברים הערומים עכשיו כשאני חושבת על זה...
כלום לא עבד.
נו טוב, עוד מעט בוקר ובעוד שעה בערך כבר ישחררו את הפרק החדש של In treatment, (כמו "בטיפול" רק באנגלית ועם גבריאל בירן שכיכב אצלי לא פעם ברשימת הגברים הערומים שבורי הרגליים) לפחות יש לי למה לחכות. אני מניחה שהוא לא מזיין את לורה בסופו של דבר (לא ראיתי את הגרסה העברית, לא לרגום אותי באבנים או עגבניות בבקשה) אבל אני תמיד יכולה להתנחם בסצינת השלישיה שלו בסרט END OF DAYS.... או הצרפתיה בהתחלה.
משטן למטפל... ואולי זאת לא כזאת קפיצה....

זיון טוב

האבדון שלך..בעצםם..
חלק בהתחלה שרשמת(2 הודועת ראשונות..דיי היו נשמעים לי זהים..אני מפחדת שמא עוד כמה זמן ארגיש פתאום גם..שאני לא מכיחרה את עצמי..והאמת שגם הפסיכיאטרים לא יודעים לאבחן אתזה..מה שהכי מלחיץ ולעזעאל אתה אומר ..אני הייתי בנאדם ועדיין בנאדם נורמלי..
מה קורה כאן למה אףאחד ל אעוזר לי או חושב שאני לא עוזרת לעצמי וזה אחרי שניסית ונלחמת עם עצמך שעות וימים ..ואחרי שקצת הצלחת אחרי כמה זמן פתאם באה תחושה שהכל נפל פתאום..בלי אזהרה מוקדמת אתה פשוט רק מרגיש בראש את ההידרדרות ופתאום הגעת לקרקר ע שאתה הכי לא רוצה לחזור אליה..
מתיש לגמרי..ואז אתה מנסה כדור אחר..וכו' וכו' שחוזר חלילה

הלוואי ולאאהיה האויב של עצמי כי אני לא חושבת שאוכל להחזיק מעמד..
מאחלת טוב לכולם ..

אני לא יודעת אם יש לזה אבחנה. אני קראתי לזה תמיד "תסמונת הנעל השניה". זה היה סיפור/משל ששמעתי מתי שהוא לפני שנים. .
אני שמעתי את זה על מיטת קומותיים ושני שותפים אבל הלכתי לחפש אותו ברשת עכשיו, לשם שינוי אין לי כוח לכתוב, הרעיון והמשל זהים.

"בבית דירות קטן ונחמד , גרים להם בשכנות סטודנט צעיר ורב מרץ
ומתחתיו , זקן רזה ... חביב .. וחולה . שכנות נעימה יש בין השנים . נפגשים במעלית אומרים שלום ..כשהם נפגשים בדלת הכניסה והזקן ידיו מלאות בשקיות מהמכולת ..יחזיק הצעיר את הדלת שיעבור הזקן בנוחות .
והכל נעים שגרתי ובסדר ...
אבל ...הסטודנט הצעיר התזזיתי ורב המרץ ...יש לו מן הרגל מוזר שכזה ...כשהוא מגיע הביתה הוא חולץ נעל אחת וזורק אותה בנמרצות על הרצפה ... חולץ את נעלו השניה וזורק גם אותה .הנעל נופלת הקול רעש על הרצפה ... והוא .. אחרי שזרק את נעליו יכול לנוח והמשיך את היום .

בוקר אחד פוגש הזקן את הצעיר במעלית . הוא ידע שהבחור ...בחור טוב ולכן בלי חשש ביקש ממנו ..."בבקשה ממך אדוני הצעיר ..אני זקן וליבי חלש האם אתה מוכן כשאתה
חוזר הביתה לא לזרוק את הנעלים ברעש על הרצפה .. הלב שלי ..אני לא עומד בזה אנא ממך הנח את הנעלים בשקט אל תזרוק אותן ... אני אודה לך מאוד "
הצעיר ... נחמד ... בחור טוב ..."אין בעיה ...אני מצטער ..סליחה ..אני אשתדל "

ובחוזרו הביתה עוד באותו ערב .. הוא תזזיתי ומהיר כרגיל .פותח את דלתו .. חולץ נעל ראשונה וזורק בטראאחחחחח על הרצפה ...פתאום בום ...נזכר .
הו ..הזקן ..מלמטה ..ביקש ממני ..אוי שכחתי .
את הנעל השניה הוא חולץ העדינות ומניח על הרצפה ברכות ... ושוכח מהעינין .

עוברת שעה
עוברות שעתיים
עוברות שלוש וארבע שעות .
ובחצות הלייל
דפיקה בדלת .
פותח הצעיר את הדלת . רואה את הזקן רועד ומזיע
והזקן בשארית כוחותיו אומר לו ...נו תזרוק כבר את הנעל השניה !!! "

אז זהו, אני עדיין מחכה לנעל השניה.... כי אני יודעת שמשהו צריך לקרות, אמור לקרות. הבום הזה כבר היה צריך להגיע ממזמן. ודממה - אין בום ואין עונה. ואני לא יודעת מה מפחיד אותי יותר. הבום או החרדה שבציפיה לרגע שהוא יגיע.
לפעמים נראה שאני האוייב הכי גדול של עצמי כי אני פשוט כבר לא מסוגלת לחכות. אני רוצה שהנעל השניה תיפול ואני אוכל "ללכת לישון" סוף סוף, גם אם זה אומר לזרוק אותה בעצמי.

יש לי הרס עצמי אני מרגישה את זה..אבל אין לי כח להתחיל בכלל להיבן דברים כי אני רק מסתבכת אחרי זה עוד ויתר..
תודה על המשל החכם.ועל התגובה.

לפעמים נראה לי שיותר טוב למטה. יש משהו מאוד מוכר ומרגיע בלהיות על הרצפה. בלי ציפיות, בלי דרישות בלי תקווה. בלדעת שזהו זה, זה כבר לא הולך להיות גרוע יותר. כבר אין לאן ליפול. אין מה להפסיד. אצלי לפחות כשמשהו טוב קורה התגובה הראשונית והאינסטנקטיבית היא לחשוב על מה יקרה כשהוא יעלם. כל רווח הוא פוטנציאל להפסד וכל התקדמות משמעותה נפילה ארוכה יותר וחדה יותר אחורה. אולי בכלל זה אני לא ממש מנסה להוציאאת עצמי מאיפה שאני נמצאת.
אני מניחה שאני יכולה כן לקום ולצאת בערב או אולי להרים טלפון לחברים שנעלמו ולנסות לחדש את הקשר. אני יכולה להרשם לחוג או אפילו סתם לצאת לטיול במקום להרקב מול המחשב.
והינה... אני שוב על המחשב.
אבל בסופו של דבר - אין לי חברים להפסיד, עבודה להיות מפוטרת ממנה או חבר להבריח, אין לי לאן ליפול יותר.
טוב יש לי, י אני יכולה לאבד גם את עצמי, אבל תכלס זה לא כזה אובדן גדול.

ונראה לי שחסוי צודקת, גם לי כבר אין כוח להבין או לנתח או אפילו לדבר על זה.
למטפלת שלי לא התקשרתי שוב. כן אמנם קבענו שעה לדבר והכל אבל בסוף לא הרמתי את הטלפון. ישבתי והסתכלתי עליו עד שהשעה עברה לה, בקבוק בירה ביד אחת והיד שניה על השפופרת. כי פתאום הבנתי שאולי אני כאן, כי כאן אני אמורה להיות וכבר אין לי כוח להלחם בזה. למען האמת מעולם לא היה לי כוח.

תגידי..אם נמאס לך מהקטע של הפסיכיאטרים הפסיכים שחושביםש אנחנו כאלו לוזריות..
והאמת שאין להם אפילו אבחנה מדויקת מה שיש לנו..
האים ניסית את הצד האלטרנטיבי?? גוף נפש וכו'..
אני כן חושבת שהיה לך כח וניסית המון לפני שהגעת למצב הזה..ולהיות שפן נסיונות עם הכדורים האלה..זה מתסכל נראה אותם מנסים לקחת כדור 1 במשך כמה זמן ואז להחליף אותו ולא משנה מה התופעות לוואי ..נראה אם הם מסוגלים לרצות טיפול אחרי זה ..ולהמשיך רגיל..לקום ולרצות את החיים שלא זוכרת תפעם האחרונה שהםמחייכים בחזרה..

ממרחק של שנים, אני מגיבה לך, גם אני חולת מניה דיפרסייה ותיקה, יש דברים דומים ויש וריאציות שונות בתמונת ההתמודדות. כל חברי בריאים , יש לי שתי חברות עם עבר פסיכיאטרי, אחת מטופלת היטב...על כל המחירים הנוראיים. השנייה מטופלת מעט מאוד למרות אשפוזים מאניים בעברה. דווקא הקשר עם החברה חולת המניה דפרסייה ( השניה) כל כך חשוב לי. היא משקפת לי כמה מקסימה , חמודה , חכמה, שנונה, ותורמת יכולה להיות חולת מניה דפרסיה. כל פעם שאני פוגשת אותה אני מרגישה שהמחלה היא פונקציה מזערית , אם בכלל. למעשה אצל שתינו הידיעה שאנחנו חולות באותה מחלה יוצרת אצלנו אחוות יחידה. אחיות לסוד, אחוות : אנחנו מכירות את המטרייה ,ומספיקה מילה אחת או רמז כדי שנבין זו את זו. עם חברה זו חוויתי את הפגיעות הקשה שלה, את הרגישות העודפת. את הכתף שאני מעניקה לה והכתף שהיא מעניקה לי . אין בתגובה שלי כוונה להעביר עליך ביקורת על הבחירות שלך. או להמליץ לך לנהוג כמוני, כל מקרה לגופו ולאופיו וצרכיו של האדם. רק רציתי לשתף מהמקום שלי. בהצלחה לך ומקווה שאכן השנים שחלפו היו טובים והרמיסייה היא מנת חלקך.