משבר קשה וחרדות

שלום רב, אני חד הורית אם ל2.
לפני כשנה וחצי לערך התחלתי להרגיש פחדים וחרדות בלילות במיוחד.

פחדים על הקיום שלי ועל מוות.
לפני כ-7 שנים אבי חלה בסרטן המעי והכבד.
עברתי איתו את כל הדרך ואנו נאבקים למענו כל יום ביומו. הוא בן 69 ולוחם אמיתי שאוהב את החיים, מלא שמחה ואופטימיות.

לצערי, אינני כזאת. ועד כמה שאני מנסה להשתמש בהומור בחיים...אפילו שחור וציני, אני בתוך תוכי מתה מפחד מוות.
יש לי חלומות על מוות קשים מאוד, שבהם אני נקברת חיה ונושמת, וזועקת שאני חיה ובכל זאת קוברים אותי.
יש בי פחד קיומי, שמקונן בי וחי איתי יום יום. אני מפחדת מבדיקות שפעם לא פחדתי, מפחדת מקולונוסקופיה שצריכה לעבור גנטית בגלל אבי החולה ואינני עושה אותם.
אני בת 39 ומרגישה שהחיים נגמרו.
יש בי פחד נוראי על ילדיי, מי יגדל אותם, ואיך אפרד מכל מה שאהוב עליי ולא אזכה לראות חס וחלילה את ילדיי בחתונתם או את ילדיהם.
לפני כחודשיים אימי בת 65 חלתה בסרטן שד ועברה ניתוח.
הפחד עולה וגואה בי. אני מרגישה שחיה על זמן שאול. שכולנו חיים פה על זמן שאול.
שהמוות בלתי נמנע, ועל אף שהוא וודאי, הוא מפחיד אותי פחד מוות.
אינני מדברת על זה עם אף אחד שלא יחשבו שהשתגעתי.
אני אדם מאוד רציונלי, ועם זאת מלא וגדוש ברגש. אני חומלת ומרגישה לא שייכת לעולם הזה. הרוע שיש, הסבל והכאב שבעולם מפחידים אותי וגורמים לי להרגיש שלמה בכלל באנו לעולם הזה?...
יחד עם זאת, אני במין סוג של הכחשה, כי ליד המשפחה אני החבל טבור שקושר בין כולם, מעודדת נדכאים, עוזרת וחומלת, יש בי נתינה עצומה ומציבה מטרות ללא הפסק.
גורמת להוריי במצבם רק לחייך ולצחוק, בבדיחות הדעת, מספרת להם בדיחות, מקליטה להם סרטים, מכינה להם מטעמים שייהנו, מתקשרת לעודד וללטף.
ואני הוא: הליצן העצוב.
שחוזר הביתה לילדים, וכמה שכיף לי איתם ואני מתה עליהם הם כל חיי, ואני עדיין עצובה ומפוחדת בתוכי.

אני מאמינה בבורא ולכן זה סוג של תקווה ואמונה שתמיד טובה אמונה במצבים כאלו ואני מבקשת שיעזור לי לא לפחד. עדיין יש בי חרדות ופחדים קיומיים נוראיים.

אשמח אם תוכלו להמליץ לי מה לעשות. אני אוהבת את החיים, אך מסביבי רואה מלא אנשים חולים, הורים, אחות, סבתא, שכנים, מכרים, כולם מסביבי חולים. חלקם נפטרו....
עצוב לי וזה משליך על חיי שלי.
אנא עזרתכם.
תודה.