איך מתמודדים עם זה????

שלום רב, אני בת 23 ואני פונה לפורום כשאנע אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות עם החיים שלי יותר. לפני שבועיים סבתא שלי נפטרה, היא היתה אחד האנשים הכי קרובים אלי, גם פיזית (גרה בניין מולינו) וגם נפשית. אהבה אותי אהבה מטורפת, יותר מאשר את כל הנכדים וגידלה אותי בשנים שהיתה בריאה ממש כמו אמא שניה. היא נפטרה כשהיא בת 84, מרותקת לכיסא גלגלים עקב שבירה של האגן לפני כשבע שנים ומאז מצב הלך והדרדר עד שהפכה לסיעודית עם מטפלת צמודה 24 שעות אך עד יומה האחרון היתה בריאה בנפש, וצלולה כמו נערה. היא עברה כל כך הרבה דברים קשים בחיים שלה, וממש לא היינו מוכנים למוות שלה. היא נפטרה ביום בהיר על המיטה שלה בזמן שהלכה לישון צהריים ולא התעוררה יותר. כמובן שבאותו יום עולמי חרב עלי (וגם על אימי יש לציין, שהיתה קרובה אליה יותר מכל יתר הילדים), הרגשתי ממש שהשמים נופלים עלי, שהלב שלי נשבר, שהחיים שלי נגמרו ואני עד כתיבת שורות אלה לא מעכלת עדיין שהיא איננה. כל דבר מזכיר לי אותה, אני חולמת עליה בלילות שהיא כועסת עלי אבל אני לא יודעת למה, אני לא מסוגלת לשמוע מוזיקה או לשמוח יותר מדי כי אני ישר נזכרת בה, הלב שלי ממש נשרף מכל זיכרון, אני עדיין שומעת את הקול החלש שלה קורא לי, מרגישה את חום הלחיים שלה כשאני מנשקת אותה ופשוט לא מצליחה לעכל. הסבתא שחשבנו שתחיה עד 120 הלכה. לא רק הכאב הארור והחזק הזה יושב עלי, אלא מאז שהיא נפטרה אני מתעסקת וחושבת כל היום על מוות, פוחדת ממנו פחד נוראי וחושבת מה יקרה אם עד מישהו קרוב אלי כל כך ילך חס וחלילה. אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה, אז אני עכשיו נמצאת בחרדה מתמדת על יתר בני המשפחה שלי וכל היום מתעסקת במה יקרה לי אם יקרה לאחד מהם משהו. מעולם לא נפטר אדם כל כך קרוב אלי ומאז שסבתא שלי נפטרה המחשבות האלה מטרידות אותי פשוט 24 שעות. אני לא ישנה בלילות, גם חושבת על איפה היא נמצאת עכשיו ואם טוב לה. חושבת על המוות המון ופוחדת ממנו נורא, פוחדת שייקרה לי משהו ואמא שלי עוד יותר תשבר יותר ממה שהיא שבורה מאז שסבתא שלי נפטרה. זה לא סתם פחד, ממש מלווה אותי כל היום ומפריע לי בעבודה, בלימודים ובכל התפקוד היום יומי. אני לא מצליחה להתנתק ממחשבות על מוות ועל הפחד ממנו ומה יקרה לנו בעולם הבא ואם יש עולם הבא, ואציין שאני ממשפחה מסורתית וכולנו כמובן מאמינים שיש עולם הבא אבל מטרידות אותי המחשבות שאולי אין והכל שקר אז מה החיים האלה שווים אם בסוף כולנו נמות ולפני זה נראה את האנשים היקרים לנו מתים? לא יוצאת לי מהראש השיחה עם דוד שלי שהודיע לי שהיא נפטרה ותוך כדי אני שומעת צרחות של אמא שלי ברקע, ולא יוצאת לי ההלוויה שלה מהראש, איך הביאו את הגופה לבמה ולא האמנתיייי לא האמנתי שהיא שם! איך מתמודדים עם זה????? אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אבד לי הטעם לחיים. איך אני אתרגל לחיים בלעדיה ואיך אני אוציא את התמונות הארורות האלה של ההלוויה מהראש?? ואיך להוציא את המחשבות הטורדניות על מוות??!