ההשתדרגות האישית וקללותיה

אני בשנות החמישים לחיי.במקורי ממשפחה די קשת יום מהפריפרייה.
כשהגעתי לגיל 18 עזבתי למרכז הארץ והתחלתי כאן את חיי מאפס ,ללא תמיכה וללא הדרכה כלשהי.
בזכות האמביציה החזקה שלי והנחישות,למדתי מקצוע ,עשיתי תואר ראשון,רכשתי דירה,אני עובדת ,משתכרת וחייה בנוחות יחסית.אני סקרנית ,אוטודידקטית חסרת תקנה.פעם.
אני נחשבת בקרב מכריי לאישה אינטליגנטית + ואינטלקטואלית +.

אלא שאליה וקוץ בה :
אחיי/ותיי שנשארו בפריפריה ,לא התקדמו ולא התפתחו מבחינה אינטלקטואלית,ועל כן אני מוצאת עצמי לא פעם מדברת איתם בשתי שפות.השקפת עולמנו,דעותינו,מאויינו שונים ולא פעם אף מנוגדים בתכלית. אני גם לא ממש מוצאת עניין בשיחות איתם או בהתארחות אצלם.עולמם - הצר בעניי - משעממם אותי.

לציין,שגם עם כמה חברות שהיו קרובות ,אני מרגישה אותה תחושת פער אינטלקטואלי ועל כן אף התנתקתי בהדרגה מחלק מהן ואילו אחרים/אחרות על הכוונת גם כן.

מה עושים ? בקצב כזה אני עלולה למצוא עצמי גלמודה ובודדה עם הררי הספרים שלי ?
לציין שאף מבעלי ואבי בני היחיד,התגרשתי בעיקר מאותה סיבה.