הרבה ספקות

היי
כמה שאלות..

האם אני חייב להיות את הדת בשביל להיות מאושר ומסופק?
האם הפסיכולוגיה מסתכלת על האדם בצימצום? שכן היא מתייחסת רק לנפש האדם, וידוע שביהדות הנפש ממוקמת ברמה הכי נמוכה מבחינה רוחנית, ויש מעליה את הרוח והנשמה, והפסיכולוגיה אינה מתעסקת בנשמה.

פרויד אפילו הגדיר את הדת כ"נוירוזה קולקטיבית" (הפרעה נפשית)

האם ניתן להיות מאושר ללא הדת?
האם כל הקטע הזה של הדת הוא פשוט "בריא", כי יש על מי כביכול להישען ובמי לבטוח ואין קונפליקטים, החיים קלים?
האם הדת היא בעצם בריחה מאשר להסתכל לחיים האמיתיים ולמציאות בעיניים?
פשוט אנחנו חיים ואז מתים ואין מעבר לזה....כאילו כל הקטע של הדת הוא בשביל להכניס תקווה ומשמעות לחיים, אבל מי אומר בהכרח שזה נכון?
יש לי כ"כ המון ספקות ושאלות שמהדהדות בי, ופשוט אומרות לי "למה להניח תפילין בבוקר? למה ללכת לבית כנסת? עזוב אותך, זו סתם בריחה, לך תלמד לעשות כסף, להרוויח, להינות מהחיים, מהדת לא ייצא לך כלום..וכל זה פשוט מהדהד בי...וגורם לי להרגיש כישלון...ז"א אם אני מניח תפילין אני מצפה לשכר, שיהיה לי טוב, ואז לא טוב לי ואני לא מניח יותר תפילין..יש לי הרבה שאלות וספקות..
מה צריך? טיפול פסיכולוגי או לחזור בתשובה? אני נמצא בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי... אני בן 24

בדת מרגישים "שייכות" למשהו, ליהדות..אז זה כאילו מפצה על כל מיני חסכים, אבל מי אמר שבהכרח זה נכון בשבילי???? ושזה מה שאני צריך?