טיפים להתמודדות

הי, הטקסט ארוך במקצת ו"מרוכז בעצמי", אך למרות זאת, אודה לכן מאוד אם תוכלו להקדיש לי מזמנכן היקר מפז.

לא מזמן אובחנתי כבעל הפרעה דו קוטבית. לכן, התחלתי להתעניין בהפרעות שונות, בנוסף למאניה-דפרסיה אני רואה עצמי בחלקן הגדול. אני די מחובר עם הרגליים לקרקע, מעולם לא נזקקתי לאשפוז.

כיום, הנני בשנות העשרים המאוחרות, אך מאז ומתמיד הייתי שונה מאחרים.
עד היום שמורות אצלי חוויות ילדות מוזרות אשר חוויתי מגיל 3.
לדוגמה, הכיתי אחות בפניה כשבאה לקחת ממני דגימות דם. או שהייתה לי גננת שכל הזמן הייתי ניגש אליה במטרה לגעת בישבנה, ועוד כל מיני חוויות מגיל צעיר מאוד שלא היו מתקבלות בעין יפה.

בשנות נעורי היו צוחקים עלי ללא סיבה, לרוב היה זה נגמר ברע או במכות, היו כמה פעמים שהיה מעורב נשק קר, אני זוכר שאף תכננתי להשיג נשק חם בכדי לקחת לבית הספר. אני לא בן אדם אלים אך תמיד מוצא עצמי נדחק לפינה.

אני שונא אנשים ומייחל להם למות, אני מוצא אותם משעממים, גסי רוח, טיפשים ונמאס לי מהם מהר מאוד.
לפעמים אני מסוגל להיות הכי נחמד ואיכפתי שבעולם, אך ברגע שאני חש טיפת צביעות אני מתעצבן ומתפרץ, לפעמים אף מעיף דברים, ללא רגשות חרטה.
נוסף על כך, אינני מצליח להביע רגשות כלפי אחרים בהתנהגות ושפת גוף, אלא רק במילים. למרות הכל, אני מגלה אמפתיה חזקה כלפי אנשים\בעלי חיים הנמצאים במצוקה.
יתרה מכך, אני מאזין למוזיקה קלאסית רוב שעות היום, אך יש ימים יוצאי דופן, כאשר בהם אני מאזין ופשוט מתחיל לבכות, מוצף רגשות, רגשות מעורבים, סוג של אמביוולנטיות.

אני מוצא את גוף האדם ואיבריו קוסמים ומרתקים עבורי עד מאוד. למעשה, אף ניסיתי להיות נוכח בנתיחת גופה בבית החולים. אני מאוד אוהב לקרוא וללמוד על הנושא, לצייר במיוחד. אני רואה דברים בראש עד לפרטים הקטנים ומוכרח לתרגם אותם על הנייר, בעוד שלהפתעתי, אנשים מוצאים את ציורי מטרידים עד מאוד. אף הייתה לי ידידה טובה שנרתעה מהם וכתוצאה מכך הפסיקה את הקשר עימי.

אני נגד תרופות פסיכיאטריות, לאחר מחקר שערכתי בתחום נוכחתי לדעת שאלה עשויות לפגוע בפעילות הקוגניטיבית ובתפקוד המוח. לכן, אני נמנע מהן בשלב זה.
אודה לכן מאוד אם תוכלו לעזור לי בנושא, כגון עצות לטיפול שאינו תרופתי, לריסון עצמי, המלצות לספרים בנושא, ו\או כל דבר אחר העולה על דעתכן.