ייאוש

ההתחלה נקטעה, והכוונה הייתה לספר שהייתי בטיפול שנמשך כשנתיים עד שהפסיכו' נטשה אותי. ( עקב נסיבות חייה, אם כי בסוף הן לא באמת היו אלו שהכריעו). אחת מהן הייתה הריון וחופשת לידה, ואז הגעתי למטפלת הנוכחית- "המחליפה" , ובעצם כל מה שכתבתי הוא עליה, והנה ההמשך:
המשכנו לדבר על זה כשאני מרגישה מרומה. ונבגדת. ופתייה. ושאיך אוכל לסמוך על המילה שלה? כי היא לא עומדת מאחוריה. ולא אחראית.
והרי אני כל הזמן שאלתי מה יהיה ושנחשוב על פתרון ועל מה עושים אם לא אמצא עבודה.

והנה- בפגישה שחלפה היא גם הוסיפה משהו:" היא אמרה שטעתה. ושהיא לא מתהפכת. ושהיא רוצה להמשיך איתי. אבל שאצטרך להירתם למאמץ הזה. וגם שהיא חשבה עד היום- עד שפגשה אותי, שהיא יכולה להתמודד עם הכל. ושהיא הכי גמישה שיש.
ואמרה לי שלא אמצא טיפול טוב מממנה- באחריות".

אבל שזה עבר גבול פנימי שלה, שהיא לכן רוצה לשמור.והסבירה למה:"שאם יש מטופל שלא יכול לשלם- היא תעמוד בזה, ואם יש מטופל שהוא מאד מאד קשה ( בגלל הסיפור שעבר בחייו) אך אין לו בעייה כלכלית- היא גם עומדת בזה, ומאפשרת לו הכל: סמסים, מיילים, פגישות רבות, המון המון נתינה שלה.
אבל! כשיש גם וגם- את זה היא כבר לא מסוגלת להכיל.

ולכן - אהיה חייבת לשלם.

בעצם מאז שהיא חזרה בה אני יותר ויותר מתפרקת:

אני מרוסקת. מבחינתי- זהו.

הנה- זה שוב קורה לי. יש איום.
נטישה.

שאם אין לי לשלם- אין לי אותה. היא פשוט תעזוב.

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

וחושבת על הסוף.

מחשבות לא מרפות. לא מצליחה להרגע. לוקחת כדורי קלונקס שנשארו לי מפעם. בלי רופא.


וחושבת על למות

שלום לך,
אני שומעת כעס רב והתמרמרות שלך כלפי הפסיכולוגיות שטיפלו/מטפלות בך.
בין אם כעסך מוצדק יותר או פחות - השאלה היא לאן את רוצה לקחת את עצמך בשלב זה.
את מזהה נכון שאת בדיכאון, את עוטה על עינייך משקפיים שחורים ודרכם הכל ניראה מייאש.. אולם בטיפול נכון תוכלי להחליף את צבע-המשקפיים ולבנות שוב יכולת ליהנות מהחיים. ונכון, פיטורין מהעבודה יכולים ליצור רגע לא נוח, - אך חשבי על כך שזו גם יכולה להיות הזדמנות למשהו חדש.
מהו טיפול נכון? קלונקס איננו הטיפול הנכון לדיכאון, ייתכן שגם פגישות 3-4 פעמים בשבוע אינן המינון הנכון עבורך..
אם את עדיין ממשיכה בקשר עם הפסיכולוגית האחרונה - האם פנית אליה ודיווחת לה על מצב הדיכאון שלך?
אם אינך יכולה להמשיך בטיפול אצלה עקב קושי כלכלי - באחת המסגרות הציבוריות [מרפאה לבריאות הנפש של משרד הבריאות, או של קופת-החולים שלך ] תמצאי מענה הן מבחינת טיפול תרופתי, הן מבחינת טיפול-בשיחות, והן מבחינת הקשר הצוותי בין הפסיכולוג והפסיכיאטר, קשר שלעתים הוא חשוב ביותר, ויכול לעזור למטופלים ולמטפלים לא להיסחף למקומות לא מיטיבים.
אני ממליצה שתשוחחי עם הפסיכולוגית האחרונה שלך על תחושותייך, תדווחי לה על הדיכאון, ובמקביל פני לרופא משפחה שלך כדי להתחיל טיפול תרופתי נכון וכדי שיפנה אותך בהקדם למרפאה לבריאות הנפש.

הרגישי בטוב,

תודה על התשובה המפורטת.

אשיב על שאלותייך:

1. כן. אני בקשר עם הפסיכו' האחרונה-הנוכחית.( זאת שאני פוגשת 4 פעמים בשבוע, וזאת שאמרה שלא תוכל להמשיך לטפל בי בחינם- וכל שאר הדברים שכתבתי כאן).

האם זה הגיוני? האם את בעצם אומרת לי שמוטב לי לעזוב אותה?

2. כן- ברור שהיא יודעת על המצב. אני כל הזמן משתפת אותה במחשבות שלי וברצון שלי למות. ( לפני מס' ימים אפילו הראיתי לה מכתב אובדני שכתבתי. היא לא "אוהבת" את האיומים... היא אומרת שרק אני אחליט אם אני רוצה וצריכה תרופות. וגם אומרת שאני "הודפת" אותה ו"מתווכחת" עם עצמי לגבי התלות בה ולכן בעצם נשארת לבד.

3. אני קצת חוששת מפנייה למרפאות בקופה שלי. כי בגלל שאני מנסה למצוא עבודה, אז זה לפעמים כרוך במבחנים במכוני מיון לעבודה למינהם. ואם נניח שאני מתמיינת לתפקיד כלשהו בקופת החולים שלי, אני נורא חוששת שזה ייפגע בקבלתי לעבודה.

האם את לא חושבת שזה סיכון? או שנניח כדאי שאחכה עם הפנייה לשם עד אחרי המבחנים? ( הם ממש בקרוב, ואני הרי יודעת שפנייה בטח תופיע בתיק הרפואי, גם אם התיק עצמו יישאר חסוי)- האם אני טועה בהערכתי?

4. האם זה נשמע לך הגיוני מה שהפסיכו' אומרת? שהיא לא תוכל להמשיך הטיפול בלי שאשלם כלל. ושהיא גם לא מאמינה שאין לי מה לשלם או שלא יהיה לי. ושהיא מצפה שאקח כל עבודה- גם אם באופן זמני כדי שאעשה מאמץ לשלם.

חוויתי חוויה נוראית עם הפסיכו' הקודמת. אהבתי אותה בכל נפשי( ועודני אוהבת ומתגעגעת אפילו שאני בטוחה במאת האחוזים שהיא הגורם שהביא לפיטורים ולשקיעה שלי). היא נטשה אותי. והיא עדיין כאן בארץ. וועובדת גם בקליניקה פרטית אך גם במרפאה של קופה"ח לה אני שייכת.

5. מה ההבדל בין תחנה לבריאות הנפש של משרד הבריאות לבין מרפאה לברה"נ של הקופה?

תודה רבה. ( אגב- פעם הלכתי לפסיכיאטרית שהפסיכו' הנוכחית מצאה לי- כי אני אמרתי לה שאני קורסת. זה היה בדיוק כאשר הבלאגן בעבודה התחיל.לאחר פגישה בודדת של שעה, היא נתנה לי קלונקס- כי אמרה שלהערכתה אני בחרדה ודכאון כתגובה נורמלית למצב קשה, ושהיא לא חושבת/בטוחה שכדאי לתת לי משהו לטווח ארוך).

6. אני באמת לא מבינה כבר מה זה מטפלת אחראית. אולי באמת אם אין מה לשלם או שקשה - אז אין פתרון, והיא לא אמורה להבטיח לי שלא תעזוב אותי?

לילה יקרה,
כיוון שאת בקשר טיפולי עם פסיכולוגית - דבר שלא היה ברור לי מפנייתך, הבנתי ש'נכפתה' פרידה על רקע כלכלי - התערבותי היא ממש לא לעניין! ואני רק יכולה להתנצל אם בחוסר-ההבנה שלי את הסיטואציה הוספתי לך בלבול..
את כל ההחלטות - כיצד להתמודד עם הדיכאון, לאיזה פסיכיאטר לפנות.. האם לפנות לפסיכיאטר במסגרת ציבורית או לא.. וכו' וכו' - את כל ההחלטות הללו מוטב שתעשי עם מי שכבר מכירה אותך ולא עם פסיכולוגית שאינה יודעת עלייך דבר וחצי דבר, אינך חושבת?

הרגישי בטוב, בהצלחה בתכניות החדשות,