בתי לא רוצה לצאת עם גברים

שלום דר'

אני מאוד אשמח למלוא תשומת ליבך

בתי בת ה30, אובחנה בגיל 19 כסובלת מדיכאון מז'ורי, דיסטימיה וחרדה חרתית.

עד לפני 4-5 שנים היא הייתה ממש בדאון, חסרת חשק לכל דבר, לא מנסה בכלל לחיות יותר טוב ועל הבכי אין בכלל מה לדבר.
אך יחד עם זאת הייתה מנהלת קשרים זוגיים לתקופות ממושכות (גרה עם בני זוג וכו').

בשנים האחרונות חל שינוי בלתי יאומן- היא מחייכת, מתקשרת, עלתה במשקל (ממשקל 38 ל50), היא הרבה יותר מחוברת למשפחה.
היא לקחה יוזמה והקימה חברה קטנה, חזרה לעסוק באומנות (מציורים שהיו שמורים במחסן היא התחילה לכתוב תסריטים וממש לעשות איתם משהו), היא התגברה על רוב התסמינים של החרדה (ממש מתקשרת ללא שום בעיה, בעלת ביטחון עצמי מאוד גבוה).

אך מצד שני בכל התקופה הזו שהיא עבדה על עצמה (בהצלחה מרובה) היא לא יצאה עם שום בחור, והיא עדיין טוענת שאין לה שום רצון לצאת עם מישהו - "כל הגברים זבל ואין לי זמן להיות אמא של גבר" או- "יותר טוב לי לבד, ממש טוב לי ככה".

אני יודעת שהזמן יעשה את שלו, ויכול להיות שהיא עדיין עוברת שלב בחיים שהיא לא יכולה להכיל גבר בחייה, אבל הדברים שהיא אומרת על גברים גורמים לי לחשוב שהיא ממש אנטי, ממש לא רוצה זוגיות.
היא אומרת שהיא לא יודעת אם היא רוצה ילדים- "אני כבר בת 30, לא רוצה בן זוג, אין לי ממש זמן לילדים".

כל הילדים שלי גרים אצלנו בבית כך שאני מאוד ערנית לפעילותיה
פעם הייתי רואה שהיא יוצאת לדייטים או עם חברים, היום היא לא יוצאת, היא הרבה בבית (למרות שהיא לא סגורה כל היום בחדר).
מנהלת את החברה שלה לרוב דרך הבית. החדר שלה תמיד חשוך (היא סוגרת את החלונות גם באור יום ומדליקה מנורה קטנה)- האם זה אומר שהיא עדיין בדיכאון? כי היא ממש מעורבת בחיי המשפחה, משתפת אותנו בעבודותיה, מתערבבת עם אורחים שבאים אלינו.

היא לא יוצאת כי היא אומרת שזה תמיד מוביל ללהכיר גבר והיא נמנעת מזה בכל מחיר.

שאלתי אותה אם היא עברה טראומה בגלל מישהו, היא אמרה שמה שהיא חוותה אולי כל אישה חווה, שיש כאלה שיכולות לסבול את זה ויש כאלה שלא.
אני שומעת מביתי השנייה על התנהגויות של גברים הימים אלה ואני מבינה שעל מה היא מדברת, אך צר לי שהיא הרימה ידיים.


היא משתפת אותי בכל, ובכל פעם שאני ניגשת איתה לשיחה, היא מצליחה לשכנע אותי למה עדיף לה להיות לבד.
כאמא, מה לעלי לעשות?
האם להרפות ולתת לה להמשיך בשלב הזה של חייה לבד?
האם לדאוג מהצורך שלה להיות לבד?