קושי לאחר פרידה

שלום,

אני לא בטוחה שזה המקום הנכון אבל אשמח לקבל סיוע בתחשות שאני חשה כרגע. הייתי בזוגיות ב-4 שנים האחרונות והיא הסתיימה לפני 4 חודשים בצורה מאוד דרמטית. הזוגיות כללה שנתיים בהם ניהלנו קשר מרחוק ועוד שנתיים בארץ שגרנו ביחד. הכל היה מדהים בתקופה שניהלנו קשר מרחוק והמשיך ככה גם כשעברנו לגור ביחד. בן זוגי מצא עבודה במהרה, יצאנו הרבה וראינו את עתיד משותף ומאושר ביחד. ידעתי שבן זוגי נוטל כדורים פסיכאטרים בעקבות משבר ודיכאון שהיה לו בעבר אך לא ידעתי שכמה חודשים אחרי שהגיע לארץ הוא הפסיק את התרופות על דעת עצמו (כנראה שהרגיש טוב ושהוא לא צריך אותם יותר). מרגע זה הדברים הידרדרו לאט לאט. הוא פוטר מעבודתו, הפך להיות מסוגר, היה עצבני, חסר מצב רוח ועוד. אני לא אספר פה הכל אבל הוא הפך להיות מבן אדם מפנק ואוהב לאדם קשה ולבסוף גם אלים לפעמים. כנראה שהכדורים הפסיכאטרים נועדו להפרעה נפשית בציר הפסיכוטי ולא רק הדיכאוני. לאורך התקופה הזו (כשנה+) ניסיתי לתמוך בו ולעודד אותו לפנות לטיפול ולהתמודד עם הקושי (גם עלייה וגם הרקע הקודם) אך לא הייתי מושלמת. אני מרגישה עכשיו שלפעמים לחצתי יותר מידי, כעסתי יותר מידי, הגזמתי, לא מספיק הבנתי ויצאתי מגדרי בגלל דברים שבדעיבד נראים לי ממש לא חשובים. העזיבה שלו הייתה דרמטית כי משפחתו רכשו לו כרטיס טיסה (מבלי ידיעתי) וכעבור יומיים הוא עזב ולא יצר איתי קשר מאז. עכשיו, 4 חודשים אחרי, אני מרגישה ממש רע. אני עצובה על זוגיות ואהבה גדולה שהייתה שנהפכה למשהו כ"כ רע ואני מאשימה את עצמי בהרבה דברים שיכולתי לעשות או להימנע מלעשות. קשה לי. אני עצובה בשבילו וגם בשבילי. אני בת 29, עובדת, משכילה ונראית טוב אבל שום דבר לא ממלא אותי ליותר מכמה דקות. שום דבר כבר לא מעניין אותי ואני לא מפסיקה לחשוב על מה שקרה. קיים בי רצון למות אך לא אעשה שום דבר. אני רק רוצה לישון ולא לקום אך לא אעשה לעצמי משהו כי זה יפגע בהורי. אני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שהסביבה שלצידי מצפה ממני להמשיך הלאה ולא מבינה מה אני "נתקעת שם" (כועסים עליו על זה שהוא עזב ככה). אף אחד לא יודע את כל הסיפור ואם ידעו עוד יותר לא יבינו אותי. פשוט רע לי ואין לי כוח לעשות כלום. אני בוכה כל יום אבל משדרת שהכל בסדר ליד אנשים. מצטערת על הסיפור הארוך, הייתי חייבת לכתוב למישהו.