אדם שחווה מציאות יותר מכפי שהיא

שלום,
אדם בן 50, בריא בנפשו ככל הידוע, אבל הופך להיות עם הגיל יותר ויותר בלתי נסבל. יש מספר בעיות שאפרט ואציין גם שכבר תואם מפגש עם פסיכולוג ובכל זאת רציתי לקבל ייעוץ גם פה.
מילדות חווה כל אמירה או הצעה או שאלה כהוראה ומגיב בהתאם. למשל:
- אולי כדאי שנפנה פה?
תשובה - מה את רוצה שאני אתנגש בקיר, למה לא אמרת לי קודם? אי אפשר לפנות פה.
שאלה - איזה מוזר שבחנות לא היה את זה ואת זה/ מעניין למה הוא אמר את זה...

תשובה - מה את רוצה ממני, למה שאני אדע למה יש או אין שם משהו? מה אני בעל החנות? מאיפה לי לדעת מה הוא חושב.

הקשר ביננו פתוח, מדברים על הכל, מציפים דברים. קשוב לביקורת, אבל כל ביקורת, בבית או במקום העבודה חווה כמשהו שהוא פגיעה אישית או האשמה אישית. לא מסוגל לנתק האשמה נקודתית עם זה שתופסים אותו כולו כלא בסדר, או כחרא של בנאדם.
אומרים לו - פה היית לא בסדר. תשובה - כן, אז אני חרא של בנאדם?
לא, אבל פה היית לא בסדר. לא שומע - ממוקד במה שהוא חווה או נעלב ממנו.

כל חוויה לא נעימה, תור, דחיפה בסופר, או דברים באמת רעים, שאנשים היו מעכלים וסובלים מהם איקס זמן, הוא חווה יותר קשה וסובל 20 איקס.

נפגע יותר מאחרים מדברים ולוקח יותר ללב.

אציין שמדובר באדם שפוי לחלוטין, מוקף בחברים ומשפחה, ביחסים טובים עם כולם, בוס אהוד בעשרות מקומות עבודה ע"י קולגות וכפיפים אבל בנאדם שמהצד חווה את המציאות חמור יותר ממה שהיא מיחס משקל רב מדי לדברים ומכוון הכל לעצמו. עם פתיל קצר ברמות בלתי נסבלות. גם לא ככ יודע לאמוד את משקל התגובה שלו. מישהו אומר משהו לא במקום, והוא יחזיר לו אבל לא באותה עוצמה. לא מתוך רוע אלא מתוך חוסר אמדן.

ככל שאני מבינה זה ביטויים של טראומות ילדות, ותסביכי ילדות, ומבנה אישיותי. הוא מבין שהוא מגזים, אבל רוב הזמן הוא לא שם לב לזה. ככה הוא חווה את העולם. האם ניתן לשנות זאת איכשהו? מה זה יכול להיות? מבנה אישיותי? הפרעה? זה תמיד היה, גם בגיל 20, אבל עם השנים זה מחמיר ומחריף ובלתי נסבל ודברים שבחור צעיר לוקח ללב או נעלב מהם או רואה כגדולים, בנאדם בגילו ובנסיונו אמור לסנן כבר. והוא לא. הדברים שאני מתארת הם לא תחושה סובייקטיבית שלי, או משהו שאני לא רואה בו את החלק שלי, אלא משהו שמוסכם עי כל המשפחה. אציין שחיי המשפחה והזוגיות הם פתוחים מאוד, ככל הידוע לי לא שומרים דברים בבטן והכל בסדר. מדברים על הכל ואין משהו שאפשר להגיד רובץ על הבנאדם וגורם לו לחוסר נחת וסבלנות.

גם בחופשות, כשאין שום דבר רע שמעיב או מפריע. הכל מעולה כמה ימים עד שהוא מוצא על מה להתעצבן. כאילו הגוף כבר רגיל שצריך לכעוס ולפרוק זעם לפעמים, לא רגיל להיות במצב שליו.

מצב המוצא שלו הוא לא שליו, לא רגוע. כאילו הוא תמיד במגננה מחכה לתקיפה מאיפשהו. וסתם.

אשמח לעצה.