התמודדות ודמעותיה

חיה במציאות שלא קלה לי, מרגישה מאוד לבד. מנסה לדבר עם אנשים אבל החלל לא מתמלא מבפנים. אומנם יוצאת ועובדת כרגיל אבל קיים ריק מאוד גדול. מתמודדת עם אובדן של אב. סיום מערכת יחסים ארוכה אשר לא מזיזה לבן הזוג וישנה תחושה של ניצול ודחיה (מרגישה שכבר לא חלק מהחבורה ואין שום התעניינות מצידו). אני טיפוס מרצה וחייבת להיות בתחושה שכולם מחבבים אותי וישדרו שאני בסדר. קשה לי מאוד לראות דשא אחר שתמיד ירוק יותר ולהרגיש החמצה. תחושת מסוגלות וערך עצמי נמוכה הנובעת מציפיות גבוהות שלי ואכזבות מאנשים שמדברים יפה אבל עושים אחרת. שואלת מה ניתן לעשות מבחינת עבודה עצמית. האם יש צורך בהתייחסות מיוחדת? (להקציב תקופת אבל כדי להתמודד עם כל הרגשות ולרחם על עצמי באמת כמו שאני מרבה לעשות עכשיו, תוך התרפקות על העבר ועל ההווה שאין ביכולתי לשנות, ורק אח"כ לסלוח לעצמי ולהחליט שהעתיד יראה אחרת? אבל איך? זה החלק הקשה והכמעט בלתי אפשרי) או שיש דרך אחרת? אני לא יודעת אם אוכל להשלים עם הפרידה הנצחית של אבי מהעולם הזה. אבל יהיה לי קצת שקט יותר אם לא ארגיש בודדה ומפוספסת בגלל זוגיות שלא צלחה/ אהבה נכזבת כשממול כל אלו שכן והחוסר בטחון המופרז שלי שמשאיר אותי בספק שאני שווה (כי אם זה באמת היה כך, כולם היו מקרקרים סביבי). מאוד יקל עליי לעשות משהו בעצמי, לא די לי בגורם מטפל. אני רוצה לעשות משהו וסופסוף להצליח להעריך את עצמי ואת זכותי פשוט להיות מי שאני. אבל מה?