חרדה חברתית

היי, אני בת 19 ומאז ומתמיד סבלתי מביישנות רצינית שבעצם התגלתה כחרדה חברתית.
מאז ומתמיד.
הבעיה שהחרדה החברתית הזו לא רק בחוץ.
אלא גם בבית.
אחי הגדול תמיד אומר תלמדי לבשל ( את חושבת שיהיו לך שפים שיכינו בשבילך שתהיי גדולה? ) תורידי את הזבל, תעשי כלים.
ואני עושה, אבל כשאין אף אחד בבית אני עושה.
אני מבשלת לעצמי, אני מנקה, אני מסדרת, שואבת, כביסה.. הכול.
אבל כשיש אנשים בבית, בעיקר שהאח הגדול בבית ( הוא לא גר איתנו, אבל כשהוא כאן ) אני לא עושה כלום.
אני משותקת.
כל תזוזה שלי מביכה.
אני מובכת, מבויישת, סגורה, לא זזה.
ואז אני ניתפסת גם בפניו וגם בפני השאר כמישהי שלא יודעת לבשל, לא כלום.
( הם אומרים את זה בצחוק רציני. אבל עדיין. זה תמיד היה ככה.
גם כשהייתי מאוד מאוד מאוד קטנה.
המשפחה לא יודעת שיש לי חרדה חברתית, וכשסיפרתי לאח הגדול לפני יותר מחצי שנה.. הוא אמר שלא כל איבחון מאינטרנט הוא נכון.
יש לציין שיש לי עבר קשה מאוד שאף אחד לא יודע עליו בחרדות.
וגם כשסיפרתי לאחי חלקים.. משום מה זה עדיין לא ניתפס.
בנוסף, שהייתי במצב הגרוע ביותר ( מכיתה ז-ט ) ..
אף אחד.. אבל אף אחד.. לא שם לב.
השאלה היא..
האם העיוורון עד כדי כך גדול?

אבל שאלה יותר גדולה..
איך לגרום להם במיוחד לאח הגדול להתייחס אליי ככה?
לענות?
אני עונה.
ועדיין אומרים:"את עוד ילדה.. " וכל התירוץ שקשור לגיל.
אבל הנה.. עובדה. הם עדיין לא מבינים את גודל העניין.
אני מתביישת מהכול.