שאלה

בורותי בעינייני הרשת היא רבה.. הבה נראה אם הבנתי נכון את הסיטואציה: לדברייך קיימת אפשרות לפרוץ למרחב הפרטי, ואת 'עוקבת' אחרי מישהו כשהוא אינו מודע לכך. את 'חברה' של המטפלת שלך בלי ידיעתה [אם לא הבנתי נכון - אנא תקני אותי].

כתבת שיש לך ייסורי מצפון, ואני לא אתיחס לצד המוסרי [כי שם הרי אין כלל שאלה. ברור שיהיה הוגן יותר לומר למטפלת שהמרחב שהיא מאמינה-בטעות שהוא מרחב פרטי - נפרץ, כנראה לא רק על-ידך].
אתייחס לשאלה הפסיכולוגית, ואשים במרכז את הצרכים שלך, הרי זה הטיפול שלך!
השאלה היא מה יותר חשוב לך, ועבורך. אפשרות אחת היא שחשוב עבורך לברר את הצורך שלך 'לעבור גבולות'.. לברר ולהבין את הצורך שלך 'לעקוב' אחרי המטפלת ולדעת עליה.. להבין את הסיפוק שחשת כשפינטזת שאת כאילו 'חברה' שלה שמשתתפת בחייה.
מנגד, אפשרות שנייה - שיותר חשוב לך לשמור על איזושהי 'תדמית' [קצת מזוייפת] בעיני המטפלת, ולהימנע מעימות ביניכן., "לסיים ברוח טובה".

בהתייחס לצרכים שלך - לא ברור לי מה את מרוויחה מ'לסיים ברוח טובה'. לעומת זאת כן ברור לי שאת מרוויחה הרבה דווקא כשתפתחי את הנושא, אולי זה אפילו יבהיר לשתיכן שקבעתן לסיים את הטיפול מוקדם מדי.

כל טוב,

אוקיי, כנראה שלא הסברתי את עצמי בצורה טובה כ"כ.
"לפרוץ למרחב הפרטי", את יודעת, זה גרם לי לתהות. מרחב פרטי? היא מפזרת את תמונותיה על פני הים.
אין פה לפרוץ. יש להקליד את שמה, ולהתקל בכמויות של מידע. קשה לי להאמין שהיא אינה מודעת לכך.
בן אדם שמשאיר כ"כ הרבה עקבות וירטואלים, לא באמת חי בסרט שיש משהו 'פרטי' בכך. זה גלוי לכל.

וכן, אני מרגישה אשמה. אני יודעת עליה הרבה, ואין לה מושג לגבי זה.
ואת יודעת? אני חושבת שזה נובע יותר מהצורך למצוא דרך לשמור על גבולות. מעולם לא שאלתי משהו לגביה.
ברורה לי חוסר ההדדיות ביחסים שכאלה. ואני לא מצפה לדעת. אז כדי להצליח לעשות זאת,
כדי לא לשאול, לחטט, ולגרום לה להעמיד אותי במקום, מה שיהיה לא נעים לשתינו, מצאתי את הפתרון הזה, וסיפקתי את הסקרנות שלי.

מלסיים ברוח טובה, אני מרגישה תחושה כלשהי של סיפוק. המטפלת שלי לא תחשוב עליי בכעס וסלידה, כי פרצתי את גבולותיה. אני מניחה שבמקום מסויים, זה חשוב לי.

ודבר נוסף.
אני לא רואה את עצמי כ'חברה' של המטפלת שלי. לא קרוב אפילו.
כשאני מסתכלת בתמונותיה, רואה אותה שמחה, מחבקת, נמצאת עם משפחה, מבלה וכו', אני לא מרגישה חברה, שותפה, או משהו כזה.
זו סה"כ תזכורת בשבילי, שגם היא בן אדם, כמוני.
זה משהו שנוטים לשכוח, בקשר כזה. אני נוטה לשכוח שהיא בדיוק כמוני,
כשהיא יושבת מולי, שקולה, מרוחקת. נוצרת תחושה של הערצה. איזשהי תפיסה שאצלה הכל מושלם וטוב.

בסיום טיפול, בתהליך הפרידה, 'צצים' לא מעט עניינים - וזו הזדמנות לגעת בהם ולפתרם. בשביל יחסייך עם העולם, לאו דווקא עם המטפלת.
על אילו עניינים לא פתורים אני מדברת? אני מזהה תוקפנות שלך כלפי המטפלת שלך, כגון הביקורת על שהיא ככה מפזרת פרטים במרחב הוירטואלי . בנוסף, מצער שאת זקוקה לצעדים שגורמים לך אי-נוחות ורגשי-אשמה כדי לשאול שאלות על הזולת. הפעם זו המטפלת, אולם בני-אדם כמטופלים לא ממציאים כלום בשביל הפסיכולוגים שלהם, אלא משחזרים בטיפול את עצמם.
ולכן, אני תוהה האם הקושי לחוש קירבה ולחוש שוות-ערך, ולאפשר לעצמך לבטא רגשותייך בכנות כלפי הזולת, מאפיינים יחסייך מחוץ לחדר-הטיפול, יחסי ידידות וקשרים אינטימיים.
ואולי, אם תפתחי את העניין עם המטפלת, זו יכולה להיות בשבילך הזדמנות לברר משהו שמפריע לך כל חייך.

ובכל אופן , זהו הקונפליקט שלך, בינך לבין עצמך.. אין זה קונפליקט ביני לבינך, ואפילו לא בינך לבין המטפלת שלך. ואם התערבתי לך בקונפליקט הפרטי שלך בינך-לבינך אני מתנצלת ונסוגה.
מאחלת לך שתעשי את ההחלטה הטובה ביותר עבורך,

ואין שום סיבה להתנצל, הרי אני ביקשתי את דעתך בעניין.
תמיד טוב לקבל עוד נק' מבט.
תודה רבה לך (: