החיים בצל המשפחה

המשפחה הרחבה שלי תמיד היוותה עבורי מקום חם ואוהב ותומך ומאז שהילדים שלי גדלו קצת. אני לא יכולה יותר לסבול את השמחות במשפחה של האחיינים חתונות, לידות, התקדמות בקריירה ו/או בניית קרירה, מעבר דירה וכו'.. אני בראשית שנות הארבנים והם בשנות העשרים והם משקפים לי כמו מראה אילו חיים יכלו להיות לי או איזה חיים יכולתי לבנות ומראים לי כמה אני לא מאושרת למרות שאני נשואה ויש לי שני ילדים ויש לי מקצוע מכובד אך לא עובדת ומרגישה בדידות גדולה בעולם.
אך אין לי ברירה אני נפגשת איתם באירועים משפחתיים שונים אבל לא יוזמת איתם קשרים בכלל ובלב עמוק עמוק זה עצוב מאוד כי זו לא דוגמא טובה לילדים שלי שרואים אמא במצב כזה. אני מרגישה שלהם העתיד פתוח מבחינת קריירה ובניית משפחה ולי הוא סגור.
אני מרגישה שאני פוגעת בעצמי ובילדים שלי ובבן זוג שלי. הבית לא מטופל האוטו לא מטופל הילדים לא והכל נראה פצוע וכואב ואני מרגישה אומללה ובודדה
אני מרגישה איך שהחיים בורחים לי מהידיים ונראה כאילו כלום לא קורה