משבר גיל 30 ובעיות שטרם פתרתי.

שלום לך דר

אני מתנצלת מראש אם ההודעה שלי ארוכה מידי, אבל אני מרגישה שאני חייבת להוציא את זה החוצה, וחייבת לשמוע דעה של איש מקצוע.

תחילה אציין במגיל 18-19 ועד גיל 24 הייתי בטיפול פסיכולוגי קבוע, ועד היום אני נוטלת ויפאקס. סבלתי עד כלפני 3 שנים מדיכאון, דיסטימיה, חרדות וOCD.
כיום אני מרגישה הרבה יותר טוב, ללא דיכאון ועם חרדה כללית קלה. חושבת שעדיין סובלת מסוג קל של דיסתימיה. אך מצבי הרבה יותר טוב, ורק בשנתיים האחרונות התחלתי לחיות ולעשות דברים שהייתי אמורה לעשות לפני עשור.

כמו שנאמר בכותרת, אני בת 30 (ממש אוטוטו) וקשה לי מאוד לקבל את העובדה הזאת.
להבדיל מנשים אחרות בגילי, אני לא מחפשת זוגיות ואופציה לילדים אינה נכללת במחשבותי.
אני יודעת שהלחץ מהבית עושה עבודה מסויימת, כמו אמא שמודאגת שאין בי רצון לחפש בן זוג, ושחיי מתנהלים כמו חיים של ילדה בת 20.
אני כל הזמן עסוקה בחישובים, לדוגמה: "אני עכשיו בת 30, אולי עד גיל 35 אצליח לעשות את מה שתמיד רציתי, ואם זה יקרה, בטח הרצון לילדים יגיע אחרי גיל 35, ואז אני אהיה אמא זקנה, וכולם יחשבו שאני מבוגרת מידי לעשות את הדברים שתמיד רציתי".

אני תמיד מחפשת שיגידו לי שאני נראת צעירה (למרות שאני לא באמת צריכה אישור אמיתי מהסביבה, אני נראת בת 22).

ניסיתי תקופה ארוכה לעבוד על עצמי, חשבתי שאולי אני צריכה "לזרום עם הזרם", להתחתן ולהביא ילדים.
אבל אני לא רוצה את זה. לא רוצה גבר בחיי ולא רוצה ילדים. לא עכשיו.

בעשור האחרון מאוד סבלתי, כולם התקדמו בחייהם והגשימו חלומות, ואני הייתי סגורה בתוך החדר שלי, בתוך עצמי, מנסה להבין מה לא בסדר.
ברחתי לאלכוהול, שהיה חבר טוב שלי במשך שנים ארוכות.
ורק עכשיו בגיל 30 אני מבינה שזה הזמן לקום ולעשות, וקמתי- עשיתי, אני צלולה ואני בתהליך להגשים חלום. ואני רוצה את זה, זה החלום שלי, חלום שהייתי צריכה להתחיל להגשים בגיל 20.

ומסביב כולם "כועסים" עלי, כועסים שרק עכשיו נזכרתי, כועסים שזה מה שמעסיק אותי במקום להכיר מישהו ולהקים משפחה.

האם אני טועה? האם זה לחלוטין לא נורמלי שמישהי בת 30 עדיין לא רוצה להתחתן?
האם זה לא נורמלי שמישהי בת 30 מרגישה ילדה ואוהבת את זה?
האם זה לא נורמלי להיות בת 30 להאמין שגם להתחיל עכשיו זה בסדר?

כשאני אומרת לאמא שלי "אמא, אני יפה, אני יכולה להצליח, זה הזמן שלי לתת לעצמי משהו אמיתי, אין לי מקום להכיל ילד"
היא אומר לי "את יכולה להצליח בהכל, אבל אל תבואי אלי בבכי בגיל 40".

זה דבר שמכניס אותי למקום רע מאוד, והיא לא מבינה את זה.
ואולי היא בכלל צודקת, ואני חיה בבועה.. וזה כל מה שאני רוצה להבין- אני טועה?

אני מאוד אשמח להתיחסות
כל העניין הזה מקשה עלי מאוד, ביומיום, האיכות השינה ובהרגשה הכללית שלי.

אני מודה לך מראש