בעיות במשפחה

אני כותבת כאן עכשיו עם דמעות אחרי התקף זעם של אבא שלי. אני בת 19 והמשפחה שלי הרוסה. קצת רקע על המשפחה - אני בת 19 חיילת, אבא שמתעצבן ברמות היסטריות מכל דבר קטן (ממש התקפי זעם עם צעקות של בן אדם לא בריא) אמא שלי כנועה ולא מסוגלת לעמוד מולו ואחותי בת 9 שגם לה יש בעיות התנהגותיות (כנראה תוצר ל ההתנהגות הלא נורמאטיבית במשפחה)
אני סבלתי בילדותי מאבא שלי, שתינו חייבים לעמוד על שלנו וזה היה יוצר הרבה "מלחמות" שהאבא היה פותר או בצרחות או לפעמים גם בכוח. אני מודעת על עצמי שאני חזקה ופשוט מאז שהתבגרתי והוא לא יכל לגעת בי יותר ניתקתי כל קשר/דיבור ממש כמו שני זרים בבית (ואין לי עם זה שום בעיה, אני גם אומרת לאמא שלי להתגרש ממנו כי זה הדבר הנכון לעשות עם המשפחה הזאת) אמא שלי תמיד מנסה לשדר עסקים כרגיל וחייה בבועת המשפחה המושלמת שצריכה להיות. היא מנסה לעצום את העיניים כלפי ההתנהגות שלו.
גם לאחותי אני לא מחוברת בכלל, היא נורא עקשנית והאגו שלה נוטף ממנה (העתק של אבא שלי). עכשיו הייתה סיטואציה שאבא שלי צרח על אחותי כדי שתכבה את המחשב והיא בחיים לא תכבה את המחשב כי אמרו לה אלא להפך תמשיך להיות בו. אבא שלי כיבה לה את המחשב ואז היא התחילה עם ההצגות וגררה את התיק על הריצפה, מה שמאוד עיצבן את אבא שלי והוא אמר לה להרים את התיק אבל בגלל שהוא אמר לה את זה אז היא דווקא לא מרימה אותו גם אם היא יודעת שזה יוביל לצרחות ובכי. בסוף אני מניחה שהוא פעל פיזית כדי שהיא תרים (כי זה לא הגיוני שלא מקשיבים לו) ושוב בכי ורק אז אמא שלי יוצאת להגנתה.
אני הרמתי ידיים, כרגע כל השבוע מתוקף תפקידי בצבא אני לא בבית אז הוקל לי מאוד. (אני גם רוצה להתחיל טיפול עם פסיכולוג צבאי) אבל נורא חבל לי על אחותי ואני רוצה לעזור לה להרגיש טוב עם עצמה. היא עוברת בדיוק מה שאני עברתי כשהייתי קטנה וזה גם מחזיר אותי אחורה וגם אני יודעת איך היא מרגישה.
אני לא מחוברת אליה בכלל, בקושי שלום כשאני חוזרת אחרי צבא .. זה משהו פנימי שלי שלא הצלחתי להבין. היא כמו קיר שאי אפשר לחדור, תמיד היא צודקת, אף פעם לא נותנת לאחרים לעזור, לא מקשיבה לכלום, ותמיד עושה דווקא. היא רואה שאמא שלי מקשיבה לי יותר אז היא מנסה להוציא אותי לא בסדר כדי שהיא תראה יותר טוב ..
איך הייתם מייעצים לי לעזור לה ? ולהתחבר אליה ?