לבטים לגבי טיפול

שלום לך,
חשש מסויים מלווה כניסה- לטיפול באופן טבעי, בד"כ חשש זה מקבל מענה בטיפול, זהו חלק מבניית 'המרחב הטיפולי'. ייתכן שאצלך החשש חריף יותר, סימפטום אופייני לפוסט-טראמה הוא הימנעות ממצבים חדשים - מה שגורם להיקבעות החרדות והפתולוגיה..
העיסוק שלך כבר עכשיו במחשבות על סיום-הטיפול מבטא לא רק את חרדותייך מפרידה, אלא אולי גם את אי -הרצון להתחיל, את הנטייה ה'הימנעותית' שלך. [לעניין החששות מפרידה, כיוון שהשווית טיפול להורות, - כל עוד הילד, קרי המטופל, נזקק להורות -צמודה ההורה נמצא שם, קרוב. עם ההתבגרות ילד שנעשה נער, ובוגר, שואף יותר ויותר למרחב. סיום טיפול נעשה כשהמטופל 'בגר', ומנסיוני מטופלים מגיעים בסופו של תהליך לרצות להיפרד מהמטפל]. .

איני יודעת על איזה טיפול המליץ הפסיכיאטר. עפ"י תיאורך הכתובת המתאימה היא פסיכולוג קליני, ורצוי לאור המורכבות של ההפרעה להתחיל באבחון פסיכודיאגנוסטי [טסטים פסיכולוגיים].
- החלק המטריד בפנייתך הוא הפגיעה העצמית, אני מבינה שמדובר בפגיעה פיזית. האם הפסיכיאטר שלך יודע על כך? ייתכן שגם לכך יש צורך במענה תרופתי [לצד - לא במקום - טיפול פסיכולוגי].

כל טוב,