ילדה בבית של צעקות

היי(:
נסיתי מספר פעמים לבחון את עצמי למה החיים שלי נראים כמו שהם כיום ומאוד קשה לי, אני לא מנסה למצוא אשמים רק להבין למה...טוב..בואו נגיד שאני יודעת מה הסיבה פשוט חשוב לי שמישהו יאשר את מה שאני חושבת(ואני אסביר) הייתי כל כך הרבה פעמים אצל פסיכולוגיים ואף פעם לא הבינו אותי. תמיד הרגשתי שאני מדברת לקיר. נתנו לי תרגילי הרפייה וחשבו שזה מה שיפתור לי את הבעיות, כבר נמאס לי לשמוע את המילים "תרגילי הרפייה" זה חרטא ולא עוזר.

אז הכותרת היא באמת "ילדה בבית של צעקות" וזאת לא רק אני הילדה שחוותה את זה, אלה גם אחיי שחוו אותו דבר ולפעמים יותר גרוע מרק צעקות.

מגיל אפס אני שומעת בבית צעקות וריבים מטורפים ומפחידים עד אימה בין ההורים שלי, אבא שלי יכול לאכול אנשים תוך כדי שיחה ואמא שלי אפילו אם בלחש כדי שרק אבא שלי ישמע מקללת אותו ולמרות הנסיונות שלה אני שומעת ממש טוב ושומעת כל מילה גם אם אני מאוד מאוד מנסה שלא לשמוע. אז מאז ומתמיד הם רבו (אף פעם לא פיזית! רק מילולית) הזכרונות שלי כמעט ולא קיימים מהילדות, שום חוויה שום משחק עם חברים ואפילו אנשים..מה שזכור לי זה מעט מאוד. יש מקרה אחד שאני יכולה לשחזר שבו אבא שלי רצה ביום שבת ללכת למשפחה שלו ואני ואחיי עמדנו בינו לבין אימי שלא הסכימה שנלך ואני בחרתי ללכת עם אבא שלי אחרי שלא ידעתי במי לבחור ואחרי הרבה צעקות. הרגשתי איום ונורא שבחרתי באבא ולא באמא אבל זה רק מקרה קטן אחד שלא השפיע ממש על החיים...סתם דוגמא.

אני כבר גדולה, בת 23 ומחוץ לבית ההורים שלי (למרות שהייתה לי אפשרות להשאר ולקבל כל מה שרק רציתי מהם גם אני רוצה לציין שהם אוהבים אותי ואת אחים שלי ותמיד דואגים לנו, אבל העדפתי לקחת את החיים שלי בידיים שלי ולעזוב, אפילו שקשה לי מאוד, אבל עזבתי כי זה כבר מאוד התיש אותי החיים בבית) אז כמו שאמרתי אני כבר גדולה אבל החיים שלי מלאים בלחץ... אני חווה כאבי ראש מתמשכים שמשביתים אותי למשך שעות ואפילו ליום שלם, כשמשהו לא הולך כשורה(אפשר להגיד במילים אחרות שאני לא מתמודדת נכון עם מצבים בחיים חוץ מלהלחץ), עשיתי בדיקות אצל הרופאה שלי והיא טענה שאני גורמת לכאבי ראש שלי כשאני בלחץ, מה שקורה הרבה. אני מנותקת חברתית לחלוטין עקב חוסר אמון שלי באנשים, תמיד כשכן הכרתי אנשים משכתי אלי אנשים שפוגעים בי ומזלזלים בי ואני כועסת על עצמי בגלל זה מאוד! כי אני כלכך מנסה להיות ההפך מההורים שלי ובסופו של דבר אני בדיוק כמוהם.

אז האם זה הגורל שלי? להיות בלתי נראית, חסרת בטחון ומנותקת?
ציינתי את אחים שלי כי הם שונים ממני לחלוטין. יש להם סביבה חברתית והם מתמודדים עם החיים פחות בלחץ ממני, כמובן שגם עליהם רואים סימנים של לחץ וחוסר בטחון לעיתים אבל אצלם הלחץ לא רציני כמו אצלי. גם הם לא היו מטופלים אצל פסיכולוגיים כמוני.