איך לגרום לאחי ללכת לפסיכולוג?

שלום טל,
איני יודעת מה גילך ועד כמה את מעורה כיום בחיי הורייך. מטבע הדברים, להורייך עמדה שונה מזו שלך ביחס לבנם. ייתכן שאת מתקשה להבין עמדתם, ואולי גם אינך מעורה בכל מה שעובר על אחיך וטיפולים שייתכן שהוא מקבל.
יחסים בין אחים הם דבר מורכב, תמיד יש גם קינאת-אחים - זה עשוי להסביר את הכעס הרב וחוסר-ההבנה שאת מפגינה ביחס לאחיך. הרי אנשים לא 'מגמגמים מרוב פינוק' [את גם לא יכולה לדעת אם הוא כן-לא מגמגם בנסיבות חברתיות שונות שבהן אינך נוכחת]. עפ"י תיאורך אחיך באמת במצוקה.
אילו יכולת להפסיק לחשוב שאת 'אחראית' עליו [הניחי זאת להורייך], ולנסות להיות קצת יותר אחות-אוהבת - זה לדעתי המקסימום שאת יכולה לעשות.
[ואם הורייך 'מפעילים' אותך בבקשה לעצות - הכתובת הראשונית לייעוץ היא רופא משפחה].

כל טוב,

היי אירית,
אני ארחיב טיפה יותר כי לצערי לקחת את זה לכיוון אחר לגמריי :)
אני בת 35, אחי הוא הבן האחרון אחרי 3 בנות להוריי המדהימים שהשקיעו בנו את מיטב החינוך שיכלו, יש לנו משפחה חמה, אוהבת ומלוכדת.
אחיותיי כבר נשואות עם ילדים בעצמם, אני והוא הרווקים של הבית, הפרש הגילאים בינו לבין אחותי הקטנה הוא 9 שנים.
כולנו מאוד מעורבים בחיי ההורים שלי ובפרט בחיי אחי (כולם כמובן דואגים לו), אליי הוא קשור באופן יוצא דופן על אף הפרש הגילאים העצום, תמיד היינו אחים חברים מאז שהוא נולד ותמיד הוא מרגיש בנוח לדבר איתי על הכל, משהו שלא יקרה עם אחיותיי ובטח לא עם ההורים שלי.
מגיל מאוד צעיר אני לקחתי עליו אחריות כיוון שלהורים שלי לא היה את הכוח להתמודד עם כל הצרות שהחלו, כמובן הכל היה בשיתוף והסכמה (אני סוג של עמוד טווח במשפחה שלי)
הייתי הולכת איתו לאסיפות הורים, לטיפולים פסיכולוגיים בגיל 15 בערך כשהוא עוד הסכים, את הציטוט על עניין הגמגום קיבלתי מה עובדת הסוציאלית שטיפלה בנו באחד מבתי הספר שהוא למד בו ולכן רשמתי מה שהיא אמרה לי (אני רחוקה מלהיות מקצועית ולנחש ניחושים אחרת לא הייתי פונה אליכן!) ואכן בבית כשהוא איתנו נתקעות לו המילים ויוצא לו גמגום אבל כשהוא עם חברים וחברות הגמגום נעלם.
עמדתי היא עמדת ההורים שלי, אני כותבת פה בידיעתם כיוון שאנחנו אובדי עצות.
אנחנו יודעים ומבינים שהוא במצוקה והמעשים שלו הם קריאה לעזרה ולכן אני פונה בשאלה איך לגרום לו ללכת לטיפול?
בנוגע להמלצה שלך להפסיק להיות אחראית, זה לא יקרה כי ביום שזה יקרה הוא פשוט יתאבד וזהו, כי אין בעולם הזה מי שמבין אותו כמוני (זה ציטוט שלו דרך אגב)
אהבה הוא מקבל ממני בשפע ובכמויות שאין לו בשום מקום אחר כיוון שכולם מיואשים ממנו חוץ ממני ואני גם לעולם לא אתייאש.
אני האדם היחיד שיכול להשפיע עליו בכל נושא חוץ מעניין הפסיכולוג שבכל פעם שהוא הסכים ללכת וקבעתי תור הוא נעלם באותו היום כדי לא ללכת.
אגב נכון לעכשיו ההורים שלי סילקו אותו מהבית בגלל כל מה שקרה ברור לי שזה לא בסדר כי לזרוק אותו לרחוב לא יועיל לאף אחד ובטח לא לו!

שלום טל,
ייעוץ בפורום מטבעו מוגבל, בעוד שבפגישה פרטנית ניתן לקבל תמונה יותר מלאה על כל הרבדים שיש במשפחה, והמיתוסים שלה - אלו המדוברים והמוצהרים, ואלו התת-קרקעיים..
ייתכן שאחיך קיבל את תפקיד 'הכבשה השחורה', זהו המקום אליו מתגלגלת ומתנקזת כל הפתולוגיה שיש במשפחה. והוא ממלא תפקיד זה 'בכישרון' רב, ובלית ברירה! כדי שהוא יוכל להישאר במשפחה וגם להיות בריא נדרש שינוי בריקוד המשפחתי כולו [כולל בך. מעבר לעמדותייך ביחס אחיך - אני תוהה האמנם זה לטובתך שאת 'עמוד התווך', שקיבלת עלייך תפקיד-הורי במקום הוריכם, באסיפות הורים וכדו' , והאם זה לא עוצר גם אותך מהתפתחות אישית] .
העובדה שאחיך נזרק מהבית עשוייה הייתה להיטיב עימו - אילו היו לו מספיק כוחות ומשאבים פנימיים, דבר שאיני בטוחה בו כלל.

ייתכן שטיפול משפחתי הוא הכיוון המתאים, ואולי גם לאחיך יהיה אז קל יותר לשתף פעולה, הוא לא ירגיש שעשיתם אותו ל'משוגע המשפחתי'.. כוונתי לטפול משפחתי שבו נוכחים חוץ מאחיך לפחות את עצמך וההורים. אולי עוד חברים מהמשפחה הגרעינית [אחיות].
ובתור 'סיפתח' , אם לא תקבלי הסכמה בשלב ראשון מכל האחרים [הורים.. אחיך] - התחילי את, לבד. מצאתי עצמי לא פעם עושה טיפול-משפחתי דרך נציג יחיד, זוהי תופעה מוכרת גם למטפלים אחרים.

כל טוב, בהצלחה,

זה מה שאני מנסה להסביר להורים שלי כבר במשך שנים והם לא מוכנים לשמוע. מסע השכנועים שלי הוא לא רק אליו, בכל מקרה תודה רבה :)