החיים ממשיכים?

שלום ירדן,
אם ביקשת אבחנה - נשמע לי כ'קוקטייל' לא סימפאטי של הרבה ממה שאמרת: תהליכי אבל בעקבות אובדן, אולי קצת התמכרת לאבל והוא הופך לדכדוך [או דיכאון] , + תהליכי התבגרות ש'נתקעו' אי-שם לפני שהמתבגרת הבשילה לבוגרת..

יש לך יכולת אינטרוספקטיבית ויכולת מילולית טובה, תוכלי להפיק דבר משמעותי מטיפול פסיכולוגי, אצל פסיכולוג קליני. זוהי הכתובת הנכונה. [NLP? לא יודעת למה דווקא.. בכל אופן, בתנאי שמדובר בפסיכולוג קליני שאולי זו אחת המתודות שלו. למעשה, כל מטפל טוב עושה NLP. בלי שהוא קורא לכך.. אך לא כל מי שקיבל הרשאה כלשהי, מגוף זה או אחר, לעסוק ב - NLP הוא מטפל טוב, או בכלל מורשה לעסוק בטיפול נפשי עפ"י משרד הבריאות של מדינת ישראל].

הרגישי בטוב,

האמת שאני לא מסתדרת עם ההורים ככעס חושבים לקחת לי את האוטו אבל להעניש אותי בגיל כזה לא ממש יעבוד. זה דווקא יוצר לי כעס מטורף. אולי כמו אצל ילד או יותר. חושבת על מוות ולא רוצה לחשוב כך, אבל הכעס נורא גדול- ״איך לא מבינים אותי״. מרגישה כמו קורבן. אני גרה איתם אחרי שנפרדתי מאותה מע׳ יחסים ארוכה אם אפשר לקרוא לזה כך. חיי אהבה? אני מרגישה שעם חברות שלי מתחילים יותר אז לפעמים מרגישה פחות לידן ולפעמים אני מרגישה קצת אוויר וכשמישהו ממש בוהה בי ומעוניין גם מזה לא אוכל להינות כי הוא לא לטעמי או שאני לא יודעת איך להתמודד עם כל התשומת לב הזו פתאום. כך שהלחץ עליי ככ גדול גם מהבית, שאקום לעבוד שאמצא בחור וכל הזמן מנסים להכיר לי ומשדרים לי ״תכירי מישהו, תתחתני״ ומצד שני אני לא רוצה להרגיש מקרה סעד כי אני בחורה איכותית לפחות כך נדמה לי. חלק בי לא רוצה לחשוב על המוות של אבא ושהפסדתי אותו. אני שמחה שעוד יש לי אמא מצד שני מאוד מפחדת לאבד גם את זה, מאוד היה חשוב לי להיאחז בשני הורים אולי בגלל זה לא ששתי לומר בתכתובת הזו את מי איבדתי. אני גם מפחדת לעזוב את הבית כי זה רק אני והיא, מפחדת שהיא תהיה לבד מצד שני זה הבית שלי ונח לי אבל לפעמים ממש רוצה להתרחק. אני מסוגלת לשנוא אותה כבר וגם את אחי שמנג׳ס לי גם הוא ובעצמו לא מראה דוגמא ככ טובה, משנה דעות ולא מתמיד ואני די מיואשת ממנו, אנחנו גם רבים ואני לא נלהבת מהנוכחות שלו ושהוא נכנס לי לחדר כמו אל הפרטיות והיחסים לא תמיד חבריים. ברור שהם חשובים לי אבל לפעמים מרגישה זרות לידם ואז חושבת הבנאדם הזה זה משפחה שלי. אני מאוד מפחדת מכל הרגשות. לא מסתדרת איתם וכואב לי שזה כך, מלאת כעס אליה שהיא לא מרפה ממני בניג׳וסים, שהיא אולי עושה דברים מתוך דאגת יתר ואני נחנקת כי מדברת איתי על מה אני צריכה לעשות בחיי כל יום כמה פעמים ביום ואני לא מסוגלת לשמוע יותר את זה ותמיד זה נגמר בצעקות. צורב לי כבר בגרון מצרחות שכבר התחרפנתי זה אומר שאני לא שפויה אם אני יכולה לאבד את העשתונות מרב עצבים?! ואיך מטפלים בזה בכלל זה נשמע לי הרבה דברים מאיפה להתחיל בכלל, זה באמת יעזור שאחפור על זה?

פני לטיפול. [את מאוד מוצפת.. אך 'לשפוך' הכל כאן או בפורומים אחרים לא באמת יועיל לך].

הרגישי בטוב,