תופעה שאולי נתפסת כמוזרה

שלום ענבל,
לכל תופעה יש להתייחס בתוך ה'קונטקסט' שלה - והקונטקסט הוא האישיות שלך.. תפקודך.. מידת הסתגלותך במצבים שונים - ועוד , אינפורמציה שלא ניתן להגיע אליה במסגרת הפורום. ולכן, לדעתי עלייך לקבוע פגישה עם פסיכולוג [רצוי קליני] ולהעלות בפניו את שאלתך.
לילדים קטנים יש לא פעם 'חבר דמיוניי - שנעלם בדרך-כלל בגיל ההתבגרות. בהתנהגות שאת מתארת יש כמה 'פריצות גבול', בלבול מסויים בין חיי-דמיון לבין מציאות, ויש מקום לחשש מפני אובדן שליטה על התופעה [למשל - האם את בטוחה שאת ערה ומודעת לכל-כל הפעמים שאת הולכת ברחוב וממלמלת לעצמך?].
אני ממליצה אם כן על בירור פרטני.

כל טוב,

אם זה אינו מפריע לתפקוד היום יומי שלי, מדוע את חושבת שצריך ללכת לפסיכולוג?
לדמיין שיחה עם הבוס לפני שאת הולכת להתפטר, כמעין סימולציה עם עצמך, הכנה, או לומר למישהו שהוא פגע בך, במקום לשמור כאב בבטן, זה נראה לי בדיוק מהלך תקין של הנפש.

לא ברור לי ההפניה לפסיכולוג על כל דבר שנתפס "שונה".
זה גם משונה להיות סופר ולכתוב סיפורים פרי הדמיון, אם תחשבי על זה.

שימי לב, ענבל, כמה מיהרת להיעלב ולהירתע מתגובתי.. בניגוד למונולוגים שאת מנהלת בינך לבין עצמך עם דמויות שונות, שם הן אומרות לך בדיוק מה שרצית לשמוע, אנשים מציאות'יים, בדיאלוג אמיתי, יאמרו לעתים דברים אחרים מאלו שצפית. האם את תמיד מוכנה לשמוע?

אני מזכירה לך שאת זו שפנית לפסיכולוגית, כאן בפורום , ותהית אם יש משהו מוזר בהרגל זה שלך.
וכדי לענות לך באופן אחראי יש צורך לדעת אודותיך יותר, דבר שלא ניתן לעשות במסגרת הפורום אלא בייעוץ פרטני.

כל טוב,

אבל אני עדיין חושבת שזה נכון לדמיין שיחה עם מישהו לפני שאת הולכת לשוחח איתו במציאות.
רבים האנשים שעושים את זה, רובם בלב (וזה ממש לא משנה אם זה בלב או וורבלי), אבל אולי רובם לא יודו בכך. זו למשל, תופעה נפוצה. לפני ראיון עבודה או שיחה חשובה, את עושה עם עצמך סימולציה.
אנשים מדברים לאלוהים את יודעת? והוא לא עונה להם, אבל הם מדמיינים שכן, שהוא מקשיב. הם אפילו שואלים שאלות.
אנשים מדברים עם אדם שהם איבדו. בהתחלה זה בקבר, ואחר כך זה בלילה במיטה כשאף אחד לא שומע. והם עצובים וכועסים וצועקים, ולפעמים צוחקים.. "אתה זוכר איך שפעם היינו בלה בלה..." ופתאום זה מצחיק, לרגע, אז צוחקים.
אנשים הולכים לתרפיה, וסדנא וטיפול, בשביל שישימו להם כסא ריק ויגידו להם "הנה, זה יוסי, הילד שעשה עליך חרם בבית הספר לפני 30 שנה. דבר אליו. תגיד לו את כל מה שרצית לומר לו, תוציא את זה מעצמך".
את יודעת לאיזה תהליכים -בריאים- אנשים מגיעים בדיוק בזכות דברים "לא נורמליים" כאלה?
זה הדרך של הנפש לטאטא החוצה הכל, בלי להדחיק שום דבר.

אני לא ממהרת להפגע, כלל וכלל, אני פשוט רוצה להראות לך עוד זוית ראיה.
יש נטייה לפסיכולוגים, על אף שהם עוסקים בנפש, לחשוב שיש דבר כזה "בסדר", ו"לא בסדר\מצריך טיפול" (כמעט כל אדם אגב צריך "טיפול" לפי המחשבה הזו), אבל נפש היא דבר מורכב, והיא מעבר למה שלומדים באוניברסיטה, ויש הרבה אפור.
לא הייתי ממהרת לשלוח כל כך מהר לטיפול, כי באיזה מקום זה יוצר אצל האדם תחושה שמשהו לא בסדר, ולפעמים, עצם העניין הזה שפסיכולוג כאן "אבחן", שזה "בעיה", זה הדבר היחיד שמכניס אותו לבעיה עצמה.

יש הבדל גדול , ענבל, בין 'שיח דמויות' במסגרת טיפול כשיש לצידך קבוצה ומטפל שמגיבים לתהליך [טיפול גשטאלט, למשל] - לבין מונולוג-של-דמויות שמתקיים במלמול ברחוב בינך לבין עצמך, וכשאת שוב ושוב שומעת רק את עצמך, גם אם בדמויות שונות זו עדיין "אותה גברת בשינוי אדרת". אם למדת את משחק-הדמויות הזה במסגרת סדנא כלשהי - עלול להיות מסוכן 'לשחק' עם זה לבד..
ההבדל אינו רק במקום ההתרחשות [חדר-טיפול לעומת רחוב] , ההבדל העיקרי הוא בנוכחות של מטפל שמאפשר מסגרת נכונה למשחק-הדמויות הזה, מפקח עליו שלא ייצא משליטה, ומתווך שינוי אמיתי.

פנית לפסיכולוגית-בפורום לשאול שאלה [האם התנהגות מסויימת שלך היא מוזרה], נתתי לך תגובתי. אך את רצית לשמוע משהו אחר, ולכן את עושה שמיניות באוויר כדי לשכנע - את מי? אותי או את עצמך? - שתגובתי 'לא נכונה' .
וכך גם כאן לא התקיים דיאלוג, לצערי.
את מוזמנת לקרוא שוב מה שכתבתי לך בתגובותי השונות. ואולי במקום אחר כלשהו תצליחי יותר לקבל את הייעוץ בעניין שבו פנית לכאן מלכתחילה. אני מזכירה שהייעוץ כאן הוא ראשוני בלבד, ואינו במקום ייעוץ מקצועי פרטני.

כל טוב,