איך אפשר להמשיך ובעיקר לשכוח?

היי
אני אישה בת 43
סובלת כבר שנים ממצבי רוח ודיכאון שעמיד לתרופות במשך השנים טופלתי אצל אין ספור פסיכולוגים פסיכיאטרים שלא הצליחו לייצב אותי הן מבחינה חשיבתית על העולם והן מבחינת איזון תרופתי .
הייתי חולת ניקיון הייתי מתעצבנת מקללת צורחת אם משהו לא היה נקי מריבות עם הבעל שלא הוריד לי חלונות מריבות על החגים התפרצויות זעם כלום לא עזר לי כולם אמרו שזה רק הרצון שלי אבל לא יכולתי באמת באמת.
והנה קרה מהפך בחיי "צוק איתן" הוא גרם לי למהפך כשראיתי חיילים נהרגים כשאני בעצמי השנה אמא ל 3 חיילים כשהתנדבתי למען החיילים הבנתי כמה הכל מתגמד כמה אותה אמא של חייל שנהרג הייתה רוצה להחליף את הצרה שלה בשלי .
אני לא כועסת על הניקיון מה שאני מספיקה מספיקה אין לי את האובססיה של לפניי החג לקנות הכל חדש לנקות הבית נקי גם ככה אין לי התפרצויות נגמלתי מהכדורים וכשמחשבה לא טובה עולה לי לראש מייד מדמיינת אם המשפחות השכולות אומנם זה גרם לי לשנות חשיבה אבל, כואב לי נורא שכולם ממשיכים בשגרת החיים והמשפחות איך יוכלו לחגוג חג ללא יקיריהן כבר לא מדברים על כלום החיילים הקשר המדהים שהיה לכל עם ישראל האהבה והעזרה שהענקנו אחד לשני , ידי לא נותנת לי לנקות או לחגוג או לכעוס כמו פעם אני מרגישה את הכאב כאילו חלילה חוויתי על בשרי
אז מצד אחד זה עזר לי ומצד שני נותן לי להכנס לזה יותר מידיי לא קניתי שום דבר חדש קשה לי אפילו לקנות בגד ( זה לא מפריע אבל למה קשה?) יש בי כעס שכולם ממשיכים בשגרה בא לי לחבק את המשפחות לעשות משהו יוצא דופן
האם כולם מרגישים כך? איך להפריד? ואולי אם אפריד אהיה שוב בדכאו?
אנא עזרתכם