אמא חרדתית מאוד

שלום רומי,
חרדה היא תחושה אימננטית בהורות ומקבלת פנים שונות לאורך ההתבגרות של הילדים. כעת ביתך פעוטה ואת חרדה לצחצוח השיניים ולהשתובבות שלה בבית, כשהיא תגדל ותהיה אחראית בעצמה לצחצוח השיניים, דאגות חדשות יחליפו את אלו העכשוויות. אני לא מנסה לייאש אותך, חלילה, אלא דווקא לומר: זה טבעי ונורמלי שאת חרדה לה. זה אומר שאת מחוברת לאמהות, אוהבת את ביתך ודואגת לשלומה.
החרדה מטרידה כשהיא הופכת למוגזמת ונדמה לי שעל כך את מצביעה בדברייך.
אני רוצה להחזיר אותך למשפט שכתבת את ושהוא משפט מפתח בעיניי בגידול ילדים (ובכלל בהתנהלות בחיים, מלאי האתגרים והסיכונים): "אני נזהרת, אבל זה קורה".
את תעשי כמיטב יכולתך להרחיקה ממקורות סכנה, להגן עליה ובכל זאת - פה ושם, היא תתקל בדברים ותקבל מכות. אין ביכולתך וגם לא רצוי, שתגני עליה עד כדי כך שתגבילי את חופש הפעולה שלה לחקור את העולם, להתנסות וגם ליפול. זה חלק מלגדול. זה חלק מלחיות.
אני לא יודעת למה "נתפסת" דווקא לצחצוח השיניים, אבל נסי ללמוד ממנו אל הכלל. את תשתמשי במברשת רכה וקטנה, תשתדלי לצחצח את שיניה בעדינות, (את יכולה להתחיל בחתיכת גזה ולתת לקטנה לנסות, בעזרתך, לשפשף את השיניים) יחד עם האפשרות שלא צחצחת באופן מושלם. אז תוכלי לחזור ולהגיד לעצמך ולהשתדל לקבל את העובדה ש: "אני נזהרת, עושה כמיטב יכולתי - אבל (פה ושם) זה קורה". וזה בסדר.