שאלה לגבי טיפול

שלום לך מבולבלת,
נשמע לי שהניסיון הטיפולי (הראשון שלך?) בן מספר החודשים, הצליח לגרות ולעורר משהו עוצמתי בנפשך: צורך חזק בקשר אל מול פחד גדול מדחייה. משחק הגומלין המטלטל הזה התגלם בתוך היחסים הטיפוליים עם המטפלת: קרבה, משיכה ואז דחייה (שלה אותך – להרגשתך ובתגובה, שלך אותה).
הניסיון שלך להיאבק במעשה, לקחת בכח צד אחד במאבק הפנימי ובמילותייך: "לשלוט", לא צלח והטיפול הפסיק. גם את וגם המטפלת חשתן שמשהו "לא עובד", מקשה עלייך להתבטא במילים במקום במעשים. האם זו התחושה שהיא מתנשאת? הרגישות שלך לדחייה? הסוד שנצרת? הצורך בהכלה שלא הצליח לקבל מענה? אלה חלק מההשערות הלא מדוברות. כשמשהו לא מדובר, לא מעובד, הוא ממשיך להכאיב ולהפריע וטוב את עושה כשאת חושבת ברצינות לשוב לטיפול!
קשה לי לענות מכאן, האם רצוי שתחזרי אל המטפלת הזו וקשה עוד יותר לענות על השאלה איך לדעת שהמטפלת היא המטפלת הנכונה. ישנם כל כך הרבה גורמים שעשויים להשפיע על קשר טיפולי ולהפוך אותו ל"נכון" עבורך.
אני יכולה להציע אחד מהם. בעיניי, חשוב שתהיה תחושה בסיסית או לפחות תחושה פוטנציאלית של בטחון. בטחון שיאפשר לך, גם אם בהדרגה ובקצב איטי, לשתף ולבטא עניינים הקשורים בחייך, שאת חשה איתם שלא בנח וגם נושאים הקשורים לקשר עם המטפלת, למשל שאת חשה אותה מתנשאת, שקשה לך לסמוך עליה. זה חשוב לטיפול.
גם תשלום, אגב, הוא גורם משמעותי ביכולת לחוש בטחון. אם ייווצר קושי להתמיד בפגישות בגלל בעיה כספית, זה ודאי ישפיע על הביטחון במסגרת הטיפול. זה נכון לחשוב ולתכנן למה את מסוגלת כספית.
ובקשר הטיפולי - את לא אמורה להרגיש רק נח עם המטפלת, אבל את אמורה להרגיש מספיק נח, כדי לדבר על זה ש(גם) לא נח.
בהצלחה בטיפול,

היי נטע,
כתבתי לך כאן בעבר שאני מטופלת ולאורך כל תקופת הטיפול אני מרגישה אמביוולנטיות לגבי הטיפול והמטפלת..
במהלך תקופת הטיפול הפסקתי אותו ביוזמתי כמה פעמים (כתבתי למטפלת במייל שאני עוזבת ותודה רבה לה על הכל וכו') ובפעם האחרונה שהחלטתי לעזוב, השארתי למטפלת שלי בקליניקה אצל המזכירה מכתב אישי שכתבתי לה ודובי
מאז עוד הייתה לי קצת התלבטות, אבל שוחחתנו וקבענו שניפגש אחרי החג.
אולם, כבר שבוע, שאני איתנה בדעתי שלא לחזור לטיפול.
מעולם לא קרה לי ששבוע יש לי דעה מוצקה לגבי הטיפול...
אני לא רוצה לחזור!
האם יש קשר לדעתך בין העובדה ש-"נחשפתי" בפנייה עם המכתב והמתנה לבין זה שאני איתנה בדעתי להפסיק את הטיפול?
מבחינתי להיפגש איתה כעת זה מרגיש כמו עול ובזבוז זמן...(כמובן שזה לא אישי כלפייה)
ואני די אהבתי אותה והייתי מתגעגעת אלייה בין הפגישות...
ופתאום היא לא חשובה לי כלל..
זה מרגיש לי מוזר הקלות הזו שבה כל רגשותיי כלפייה כבו...
תוכלי בבקשה לומר לי מה את חושבת...
תודה רבה רבה

שלום רחל,
פרידות הן אף פעם לא פשוטות ובוודאי לא ממטפלת שאהבת. אולי ה"כיבוי הרגשי" שאת חשה, הוא האופן היחיד כרגע שמאפשר לך להגיע להכרעה ולהיפרד, גם מעשית וגם פנימית. כלומר – רק אם אין רגשות – מסוגלת להיפרד סופית ולקשור קשר טיפולי חדש.
היחס שלך כלפי המטפלת והטיפול, היה מורכב. הרגשת כלפיה מגוון רגשות, לא רק נעימים וחמים ולכן הייתה לך התלבטות פנימית ממושכת בקשר להמשך איתה. אולי כדי להגיע להחלטה הזדקקת גם למשהו מוחשי שיסמן את הסיום והפרידה ואלו היו המתנה והמכתב.
אני לא יודעת אם יש קשר בין תוכן המכתב להחלטה שלך, כי אני לא יודעת מה כתבת, אבל אני מרגישה שלך יש איזו הבנה בקשר לזה.
החשוב כעת הוא לתעל את המשוקעות הנפשית להתחלת טיפול חדש.
בהצלחה!