הפרעת דה ריאליזציה

שלום,
כילדה הייתי מאושרת מאוד אבל לפעמים ממש לפעמים הייתי מקבלת התקפים כאלה שפתאום המציאות נראתה שונה לחלוטין, כאילו אני בתוך הזיה, חלום או סרט רע כלשהו. הסביבה נראית מפחידה ושונה ואני מרגישה תחושת ניתוק גדולה ופאניקה שזה לא יגמר. החוויות האלה באו והלכו למשך מספר דקות עד שנעלמו, כך הן נעלמו לחלוטין בבגרותי וגם בצבא. לפני כחודש עשיתי צעד טיפשי מאוד, ניסיתי בפעם הראשונה קנאביס רפואי מידיד שהציע בתמימות.. עישנתי מספר פעמים והרגשתי טוב ומצחיק, אבל פתאום התחילו צעקות גדולות, מישהי שעישנה גם כן התעלפה בשירותים. מהרגע הזה התחלתי להרגיש כאילו אני בחלום, שוב בן רגע החוויה הנוראית הזאת שלא הרגשתי כבר שנים רבות צפה אבל הפעם בחוזקה לא נורמלית. חשבתי שהשתגעתי, שאשאר תקועה בתחושה הזאת לנצח.. שוב אין לי איך לתאר את אותה התחושה חוץ מאשר הזיה... חלום... לא מציאותי... כביכול הכל נראה רגיל אבל פשוט לא מרגיש רגיל, סוריאליזם. חייבת לציין שזאת התחושה הכי נוראית שמישהו יכול להרגיש אי פעם. זה נמשך דקות ארוכות, הלכתי לחדר לשכב, כיביתי את האור והתחלתי לרעוד בכל הגוף, זאת כבר הייתה התגובה לסם ואני, אני נשארתי צרובה בזיכרון עם חוויה טראומתית נוראית. מאותו הרגע (לפני כחודש) חיי השתנו לגמרי. אני חיה בפחד מתמיד שזה יקרה שוב ובגלל שיש לי היסטוריה גדולה מאוד עם או סי די הדבר מציף מחדש בראשי את אותה החוויה שוב ושוב והפחד שזה יקרה שוב ושלא אצליח לצאת מתחושות האימה האלה מלוות אותו כל יום. בהתחלה הלכתי לפסיכיאטר שנתן לי קלונקס ואמר שזה ירגיע אותי ובהחלט זה עזר קצת. לצערי המשכתי להרגיש תחושת ניתוק כל החודש האחרון, כמובן לא באותה רמה כמו בהתקף ההוא אבל כביכול תחושה שאני לא חלק מהמציאות יש משהו שמפריד ביני לבין המציאות הרגילה והפחד הזה.. שאשאר תקועה ככה ולא אחזור להרגיש עצמי. במהלך החודש האחרון מנעתי מעצמי לצאת לבלות, כמובן שהתרחקתי מאלכוהול וכל הנוגע לזה ובעיקר הסתגרתי בחדר. האמת שרק כשאני עובדת במלצרות אני לא חושבת על זה ומרגישה יותר טוב.. הלכתי לפני שלושה ימים לפסיכיאטר שאמרה שזה דה ריאליזציה וכך הגוף מתמודד עם טראומה ומגן עלינו ורשמה לי פרוטיאזין לקחת פעם ביום ומודאל לקחת בערב. לקחתי פרוטיאזין ולמרות שזאת תרופה יחסית בטוחה וקלה היא גרמה לי להרגיש ממש רע.. חשוב לציין שבחודש מאותה הטראומה לא חזרתי להרגיש את אותה התחושה הנוראית שהרגשתי בערב שהשתמשתי בסם ואחרי שנטלתי פרוטיאזין היה לי התקף מאוד קרוב למה שהיה אז באותו הערב במהלך משמרת במלצרות, כך שגם בעבודה עכשיו אני מרגישה רע. כל רגע ביום אני שואלת את עצמי, האם אני מרגישה מוזר עכשיו? מרגישה כאילו התקף עומד לבוא? וכמובן שברגע שחושבים על זה פתאום הפחד מגיע וההתקף נראה קרוב מתמיד..
אני מרגישה החמרה במצב עם התרופה הזאת ובעיקר כבר עם אפס כוחות ויכולת להתמודד עם הדבר.. מרגישה כאילו אני נכנעת ולא אצליח לצאת מזה..