מבלובלת

שלום ,הכרתי גבר מדהים בן 36 ואנחנו 4 חודשים יוצאים .והוא גם לטעמי בכל הבחינות ,לפחות הוא כל מה שאישה חולמת ,מה שאני חולמת יותר נכון :גנטלמן ,תמיד דואג לי ,מפנק,שומר ,חושב עליי,נפגשים כמעט כל יום ,סקס טוב,אכפתי ,מכבדוכו ...אבל ,אני לא מרגישה פרפרים כפי שהוא מרגיש...כלומר ,מרגיש לי שיש לי הכל אז אני לא צריכה להתאמץ :/ מצד שני כשהיה לי גבר שלא היה כזה ,הייתי מתבאסת וגם דורשת יותר ,ואוכלת סרטים .
אני ממש מתבאסת על עצמי .
בגול אני בת 34 ואף פעם לא הייתי בזוגיות ממושכת יותר מ4 חודשים .כי תמיד היו לי דרישות לא הגיוניות ,וביקרותיות כלפי אחרים ועצמי גדול ה מאוד. אבל עם הגיל השתנתי והתרככתי קצת .אבל יש דברים שאני לא מצתליחה להתמודד ב100% עדיין איתם : למשל קה לי לישון אצלו ,מפחד שאני אפליץ (סליחה על גסות) בלילה מפחדת שישתחרר לי נוד ואני לא ישנה טוב ,אז אני מתחמקת מזה.והוא מתחיל לישאול שאלות למה אני לא רוצה והוא חושב שזה בגללו ,אז רמזתי כי הוא מאוד אכפתי ופתוח ,וצחק על זה ואמר שהוא יפליץ ראשון ככה זה בטוח יגרום לי להרגיש בנוח .
אני לא רגילה להיות בזוגיות והרצון שלי סוף סוף מתגם : שגבר בא לאסוף אותי מהעבודה והולכים לאכול יחד,או שעושים קניות יחד,או שהכיר את הורים שלי ואני שלו ,כל החיים של בני זוג שתמיד רציתי מתגשמים ,וכשסוףס וף יש לי את זה אני הולכת צעד אחורה .ואני לא יודעת אם זה פחד ,או אין לי פרפרים אךליו או לא יודעת ...אני מבולבלת .
כשאני עצבנית על משהו או עצובה או כל רגש שלילי שיש לי אני רוצה להיות לבד . אבל אני לא אוכל כל חיי לעשות את זה ,או לישון במיטה שלי לבד כי אני ישנה יותר טוב.אני רוצה להתרגל ,אני רוצה להיות איתו כשעצוב לי ,אבל מרגיש לי הוא נותן לי הכל ,וכשדיברתי איתו על זה שאני מרגישה שהוא עושה הכל בשבילי ,אמר שאין לי מה לדאוג הוא לא מבטל את עצמו בשבילי אלא עושה את זה כי כיף לו אבל עדיין לא זה מרגיש לי שהפוך וזה לא כל כך מושך .
מצד שני ,כשיש לי מצב רוח מעוטלים אז כן בא לי להיות איתו .
אני לא יודעת מה לעשות בא לי לבכות מהבילבולים האלה ומי משאני .יש לי גבר מושלם בידיים אז מה הבעיה שלי ?
לפעמים בא לי להיות איתו ולפעמים לא בא לי ,ומעדיפה את הספייס שלי .זה טו מאץ,ואמא שלי והמשפחה שלו בטוחים שהוא הזיווג שלי דבר שעוד יותר מלחיץ אותי .אבל זה לא היה מלחיץ עם הייתי מאוהבת בטירוף לא ?