2 שאלות שמסקרנות אותי

שלום דרור,
לגבי השאלה הראשונה, אין "איסור" על מתן עצות בטיפול, אך בהחלט עצות אינן התערבות פסיכולוגית מהקו הראשון. המטרה של טיפול פסיכולוגי (*פסיכודינמי*) היא ליצור מערכת יחסים עמוקה ומשמעותית בין מטפל למטופל, כדי ללמוד על חיי הנפש של המטופל וליצור בהם תזוזות עדינות ומעמיקות, ברבדים הפחות חשופים וגלויים. אם נמשיל לרגע את פעולתם של היחסים הללו, לשכבות שמתחת לפני הקרקע, עצות, תהיינה התערבות שפועלת בשכבה שמעל לקרקע, בחלק החשוף, הגלוי לעין, כלומר, זו תהיה התערבות שטחית, ש"לא לשמה התכנסנו". אגב, התגובה הרגשית לעצה ממטפל, עשויה להיות שמחה רגעית, או הכרת תודה, אך בתוך תוכו, מטופל עלול לחוש מגוון רגשות כתוצאה מעצה של מטפל ופעמים רבות אף ידחה אותה בפועל. הראשון שהתייחס לכך היה פרויד, כמובן (שאפילו הוא, אגב, השיא עצות למטופליו, בניגוד למה שהציע למטפלים שלא לעשות.) שדגל בכך שטיפול פסיכואנליטי אמור לשרת מטרה אחת ויחידה והיא חקירת הלא מודע של המטופל ועצות אינן משרתות מטרה זו.

ובכל זאת - קורה שמטפלים מציעים עצות למטופלים. (יותר ממה שהם מגלים, אולי) ובעיניי זה לא "חטא טיפולי", כל עוד "מדברים על זה" וכל עוד המטפל לוקח בחשבון אספקטים שונים בחווייתו של המטופל ובחוויה של הדיאדה מטפל-מטופל, סביב ההתרחשות הזו.
גישות פסיכואנליטית מודרניות, מתייחסות לכך שהמטפל איננו רק כר להשלכות של המטופל, אלא אדם-סובייקט, המביא עצמו אל היחסים הטיפוליים ומשום כך, עצות הן לעתים בלתי נמנעות ולעתים אפילו תהיינה התערבות חיונית ומשמעותית בקשר הטיפולי.

לגבי השאלה השנייה, היא נוגעת באופן ישיר בשאלה הראשונה. התשובה לשאלה: "מה פסיכולוג יכול לעשות בתכלס", היא שהוא אינו אמור לעשות משהו בתכלס ובמקרה הזה בוודאי שלא לתת עצה למטופל שלו, בסגנון העצות שרשמת, משום שאז המטפל יקח צד בקונפליקט הפנימי של המטופל וזה לא תפקידו (עבור זה יש חברים אמיתיים או "נשמות טובות" אחרות, שיחוו את דעתם ויתנו עצות למכביר ואפילו בחינם...).
מה שהמטפל "צריך לעשות בתכלס", הוא לעזור למטופל לברר את הקונפליקט הפנימי שלו לגבי הסיטואציה, לעומק. התשובה לשאלה "מה לעשות", תצטרך להגיע מהמטופל ולא מהמטפל, לאחר שהאפשרויות השונות תעלינה בטיפול, ביחד עם מגע רגשי בכאב ובאובדן, שמתלווים לכל אחת מאפשרויות הבחירה.